יום שני, 29 במאי 2017

גחליליות – סיור ראשון לשנת 2017 יצא למוסקבה וסנט פטרבורג

העיר הזו שמרבית השנה חשוכה ואת שמיה מאירה השמש רק 60 יום בשנה, קיבלה אותנו בחיוך רחב, מוארת מיום שמשי נדיר, ללא גשם, כשהיא מתכוננת לקראת יום ההולדת שלה ב 27 למאי.
נכון, הגענו עייפים, אך אל מול יופייה המהודר, מול שפע המים, הגשרים והארמונות, פשוט קשה לעצום את העיניים.
יצאנו לשייט חלומי בנהרות העיר, גדות הנהרות משובצים בארמונות, בתי אצולה, מבנים ממשלתיים, קתדרלות ועוד...
אסיה מלווה אותנו והיא פשוט מקסימה.
הנהר רגוע. הספינה מנענעת אותנו באהבה.
שלוה....

הרמיטאז'
את השבת קיבלנו במוזיאון ההרמיטאז' - היהלום שבכתר תרתי משמע. חוויית הזהב כאן מרהיבה ביופייה. המון זהב. אנחנו צועדים בתוך רומן היסטורי של משפחת רומנוב, רומן מלא תככים ומזימות, משופע בנשים חזקות ויפיפיות.
בצד משפחתולוגיה בעייתית, הם בנו את סנט פטרבורג, כעיר השכלה תרבות ואומנות. הם המשיכו את החזון של פטר הגדול לפתוח חלון למערב - חלון כלכלי, תעשייתי ותרבותי.
הסיור בהרמיטאז' מפגיש אותנו עם שפע של יצירות אומנות מכל הלאומים, יצירות של ציירים ידועים ואלמונים. דרך חלונות הארמון רואים את העיר והעצים, שעליהם נצבעים זהב ואדום בעונה זו של השנה. השילוב של האומנות, הארכיטקטורה ומראה העיר מהחלונות, לוקח אותנו במנהרת הזמן 200 שנה לאחור ומוסיף זוויות ראיה מרתקות על חיי היומיום, החג והחול.
אפשר לפגוש כאן את אליזבת ביתו של פטר הגדול ששלטה 20 שנים. אשה יפה. אפשר לפגוש גם את יקתרינה השנייה, שהייתה נכדתו של פטר הגדול. גם את הבנים בשושלת ניתן לפגוש - אלכסנדר השני שנרצח בטרם עת, כמו גם פאוול בנה של קתרינה ואלכסיי בנו של פטר. כולם נרצחו על רקע קרבות ירושה.

זוהי תקופת ההשכלה. מאות של מהפכות ותמורות. הכנסייה מאבדת מכוחה, ערך האדם כאדם עולה. האדם מקבל במה מרכזית וחופשית לבחירותיו האישיות. תמונות הגנרלים, המצביאים, הצארים והצאריסטיות, מחליפים את גיבורי ימי הביניים בדמותם של ישו ושליחיו. העושר זלג מהכנסיות לבעלי הארמונות, ובכל זאת, מעשה ידי אדם לתפארה! זו שירת הלל לחילוניות. הציור הראליסטי, האסתטיקה של הלבוש, תמונות הנשים החשופות מעט, בדיוק במידה הנכונה. כל אלה מכריזים – עידן חדש!!!
הארמון מרשים והוא מוזיאון בפני עצמו, ואני עם קבוצה נפלאה, נעימה, חברית. מזג האוויר ממשיך להאיר פנים. בעיר הזו זה לא ברור מאליו. מעניין לנו ביחד.


סנט פטרסבורג משופעת בארמונות, המספרים את סיפורן של המאות ה 18-19. הארמונות מקשטים את העיר, צובעים אותה בזהב ואוצרים בתוכם מוזיאונים מהגדולים והעשירים בעולם.

בסיור פנינו לארון הספרים הרוסי. עזבנו מעט את העושר, העוצמה והשלטון והקדשנו פרק מרתק לענקי הספרות הרוסית, עליה גדלנו גם אנחנו. דוסטוייבסקי, פושקין, שניהם השאירו חותמם לא רק בכתיבתם הגאונית, אלא גם בביקורתם על החברה, השלטון ומערכת היחסים ביניהם. זה בהחלט מעלה הרהור לגבי תפקידם ומקומם של אנשי תרבות בפוליטיקה ובסט הערכי שבונה עם.
מרתק לעמוד בדירתם הצנועה, להביט בשולחן הכתיבה, באותיות שדפיהם הצהיבו. לקרוא את פתקי האהבה הקטנים והמרגשים שדחפו ילדיו של דוסטוייבסקי מתחת לדלת חדר העבודה ולשמוע את המדריכה המקומית בדירת פושקין, מתארת את הדו קרב בו נרצח פוקשין כשדמעות בעיניה.
להשלמת התמונה חתמנו בפולקלור – שיר, תלבושות, כלי נגינה, אקרובטיקה וריקוד, והכל בארמון מפואר, עם שמפניה ורודה בהפסקה.
כן, גם אנחנו שתינו שמפניה ורודה... בחינם...

יום רביעי, 1 במרץ 2017

איטליה, אסכולי

בצד העבודה, שיחות הלילה עם אנשי אסכולי על שואה וסולידריות בין עמים, בצד ההתרגשות הגדולה שחשים כאן באוויר עם בואנו וההכנות לועידה ...
בצד כל זה, כמו בחיים, מתנהל הקרנבל השנתי של אסכולי  -
חגיגה משכרת של צבעים, תחפושות, סיפורים, מאכלים וריחות. חוויה יוצאת דופן.
כל תחפושת מסתובבת בכיכר המרכזית, מציגה את עצמה ומספרת סיפור. כ-ו-ל-ם מחופשים.
הקרנבל מקורו בימיה הראשונים של הנצרות והוא איטלקי באופיו. באימפריה הרומאית היה מקובל כי יום בשנה אתה יכול לאבד שליטה על הכל. הותר הרסן המוסרי והפריצות חגגה. הרעיון נבע מהחגיגות העממיות לאל סטורנו, האל של יום שבת .Saturday הקרנבל אומץ על יסודותיו הפגניים על ידי הנצרות ובמשך הזמן היווה את הבסיס לתיאטרון העממי, שירי עם ומחולות.
גם הפולקלור היהודי המקומי הושפע מרוח הקרנבל במיוחד במהלך הפורים שפיל הנחגג בסמוך לקרנבל.
הכל מסביב מואר, שוקק חיים.
אנשים במשך כל השנה מכינים את התחפושת ואופן הצגתה. ביום הזה רבים מהם בוחרים להתגבר על עכבות נושנות ובעזרת תחפושת מתאימה לצאת ולנקות שדים שונים מהארונות.

אווירה מחשמלת באוויר...
המלאך השומר על המקום מרעידות אדמה
ספרות זולה
המכשפות מהאחים גרים
התוכים לא רק מדברים, אלא גם קוראים
זבובי הזבל מספרים לילדים סיפורי חיות

יום שלישי, 28 בפברואר 2017

יצאתי לכנס השנתי באסכולי פיצ'נו שבאיטליה – "שואה וסולידריות"

ההתרגשות גדולה, הנה יצרנו יחד, צוות גדול של אנשים וביניהם פרופסור מצוקי, פרנצ'סקו לוטורו, גלוריה ופייטרו פטרלי, אמנון ואנוכי מסורת.
מכאן ומשם אנחנו גאים בה, גאים ברב שיח שנוצר, בתהודה, בשיתוף הפעולה וביכולת לדבר על הכל, תוך כדי שכל הזמן לומדים אחד על השני.
בדרך מרומא לאסכולי השמים נצבעו בכחול, השמש ניצחה את החורף ואמנון חזר לדבר איטלקית ללא הפסקה...
בשולי הדרך ראינו את תוצאות רעידות האדמה האחרונות. עיירות שלמות שנהרסו, שרידים של כפרים שבשנה שעברה עיטרו בשלל עצי הזית שלהם את הדרך לאסכולי.
את מקומן של העיירות והכפרים תפסו שופלים ושטחים שלמים של בנייה קלה כפתרון מהיר לכל אותם אלה שנותרו ללא קורת גג.

אין ספק שכוחות הטבע אחראים כאן על סדר היום - מעל הריסות הכפרים זורחים בלבן, במלוא הדרם הרי האפנינים ומנצחת על התזמורת הזו היא פסגת הגראן סאסו.
מזמן לא ראיתי חגיגה כזו של צבעים, כשלכל צבע סיפור משלו - בעמק פוגשים את השופלים והאדמה השחורה, על מדרונות ההרים מפשירים גזעי העצים הערומים מהחורף הקר ועל הפסגות הכל לבן לבן, נושק לשמים הכחולים.

אין ספק, בתוך כל ההוד הזה אי אפשר שלא לחוש את פלא הבריאה והאדם שבתוכה.

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

הסיור שלי בבלטיות הסתיים והכל עומד דום ומוכן עבורכם.

נטוס ב-1.8.2017 לורשה ונחזור מריגה ב-10.8.2017- מחכים לנו עשרה ימים מרתקים. טיול המשלב נוף ירוק, אגמים יפיפיים, נהרות ויערות, עיירות קטנות לצד ערים גדולות שהולכות ומתמערבות בקצב מהיר.
בין כל אלה נשמע את סיפורן של קהילות קובנה, טרוקאי, וילנה, פוניבז' וריגה. סיפורם של הגאון מוילה, אבא קובנר, לאה גולדברג, אברהם מאפו
(ויאמרו איש אל רעהו: "ראו-נא היפה בבנות ציון!"
ואמנון אמר אליהם: "הוי, רועים, הרואים את הגבוה מהם, נשפיל-נא לראות את רבצי עדרינו ואל נשא עינינו לראות בבנות מרום ים הארץ!"),
אלחנן אלקס ועוד ועוד... נפגוש את הקהילות האלה בתפארתן ובשברן. נתייחס כמובן גם להיסטוריה המיוחדת של המדינות הבלטיות, לתקופה הקומוניסטית ולמעבר החד לדמוקרטיה.
יער רומבולה הריגה
נבקר בין היתר ברובע היהודי של וילנה שבו פעל הגאון מוילנה. היום הרובע כל כך יפה שזה צובט בלב...
בין הקתדרלות, הצלבים, המדונה ובנה ישו, נחבאים בתי הכנסת, אליהם מגיעים יהודי המקום, כל אחד וסיפורו המיוחד.                        
בקובנה נפקוד את ביתה של לאה גולדברג, הבית נותר כשהיה ורק הזמן שעבר בינתיים הוסיף לו קמטים הנותנים לו מראה מיוחד ומוסיפים לו קורטוב של נוסטלגיה. ממש לידו ביתו של אברהם מאפו, וביניהם ניצבת הגמנסיה העברית.                        
גם בקובנה, בוילנה ובריגה נשמע גם על תקופת המלחמה, נבקר בחלקי העיר שתפקדו כגטו בין השנים 1941-1944. נשמע על תנועות המרד והפרטיזנים ויחד עם זאת נפנה גם זמן לתיירות, בילוי, והתרשמות מהבלטיות העכשוויות.
הבלטיות יפות במיוחד בעונת הקיץ. אנשים אחרי חורף קפוא חוגגים כל יום מחדש. בתי הקפה הומים אדם, המוני שווקים מכל הסוגים, מחירים אטרקטיבים במיוחד. הכיכרות מעוטרות במזרקות, תערוכות מתחלפות תחת כיפת השמים, נגני רחוב, שפע של גלידות ובעיקר מאור פנים ואדיבות...
שלושה לילות נהיה בוילנה, ארבעה לילות בריגה לילה אחד בקובנה ולילה אחד על גדות האגם בסובלקי. הנופים משגעים, התכנים מרתקים, המלונות מעולים והאוכל משובח. התנאים מצויינים והסיור ממש מותאם לכל גיל!
השילוב של כל אלה מבטיח סיור מעניין, חווייתי ומהנה!

מחכה לראותכם.

פוניבז'...

לא זו שבבני ברק, אלא אותה עיר בליטא בה חיו עשרות אלפי יהודים בבטחה עד שהעץ נשרף ונגדע. בכניסה ראיתי בניין עם מגן דוד. עצרתי מיד ונכנסתי. ככה מוצאים סיפורים. בתוכו ישבה קבוצת ותרנים יוצאי הצבא הרוסי. מתברר שהבניין היום משמש אותם לפגישה שבועית, בה הם מעלים זיכרונות מימי המלחמה ההיא. שותים קצת, אוכלים קצת ונהיים לרגע אותם בחורים חסונים של פעם.
ראש הקבוצה הוא גם נשיא הקהילה היהודית המקומית, עם סיפור קשה משל עצמו.
הבניין עצמו שימש בעבר כגמנסיית יבנה לבנות... ולא רחוק משם יש את גמנסייה תרבות והישיבה המפורסמת ועוד ועוד .. נשיא הקהילה המונה 100 איש חש שהוא אולי הנר היהודי האחרון שיהבהב כאן.
הגעתי בערב יום כיפור וההתרגשות עצומה.
כתבתי מיד לשלומי אבנון שעל אביו, יליד פוניבז כתבתי ספר, בו מוזכרים כל אותם המקומות.
שלומי שלח לי את נתנה תוקף ועוד עם נשיא הקהילה והוותרנים שמענו את נתנה תוקף על רקע תמונות ממלחמת יום כיפור. סיטואציה הזויה.. כאן בפוניבז. ההתרגשות הייתה גדולה והדמעות זלגו והכל התחבר יחד... השואה, המאבק שלא נגמר על קיומנו, כוחה של התפילה והחומרים המאחדים בין הארץ לגלות.
בסיור נפגוש אותו ואת סיפור חייו. איש מיוחד, החי כאן בשליחות המתים ולא יכול להרפות.

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

ממשיכה ללמוד...

הניגון איננו רק העבר שנעלם, אלא גם האופן שהמדינה הזו בוחרת לספר אותו היום.
כל כך הרבה קהילות, קטנות גדולות בפריפריה ובמרכז, אלפי בתי כנסת שחרבו. כל תמונה כזה חובקת סיפורם של אלפים כולל סיפורו של האומן שצייר. מרתק.
על רקע מערכות היחסים הבעייתיות מתעורר בסלון היהודי של המאה ה-19 ויכוח לגבי יהדות פולין לאן... האם להתבולל? להגר? להשתנות. הזוג זביטקובר שהיו מעשירי העיר היהודים מנהל בסלון ביתם חלק מהשיח הזה.
הרחוב היהודי ערב מלחמת העולם
 
בית הכנסת בדבוגזייץ. דרום מערב אוקראינה. דבר לא נותר ממנו. 
פנטסטי, מרגש ומלמד. ככה נראה גם הסיור כולו ואתם ממש מוזמנים להרשם לשנה הבאה. כדי לחזק את בלוטות הטעם והחשק שימו לב לקולאז' התמונות הלקוחות מספר ילדים יהודים מהמאה ה16. מזכיר במידת מה את סיפורי האחים גרים 300 שנה מאוחר יותר. שלל ציורים מחיי העיירה 1804. התמימות , הפשטות, ההומור והעוני- הכל חלק בלתי נפרד מהווי העיירה שלימים מפרנס סופרים רבים. שנים לא רבות אחר כך, בתוך הבועה הזו התהוו תנועות נוער ציוניות וחלק מחבריהן עלו לארץ. קצת מזכיר את קדיה מולודובסקי באיילת עם שמדייה כחלחלת.
השאלה היא מה עשתה הכנסייה? מדוע שתק העולם?
ארון הספרים היהודי 
ואחרי כל זה בא השקט הגדול...

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

הפעם אני לבדי. לומדת עוד, מחפשת במקומות האלה עוד צלילים של הניגון שנדם.
פגשתי הבוקר את ורשה הסתווית. השלכת מדהימה בשלל צבעיה, הגשם שירד כל הלילה רחץ את העיר, האורות הדולקים ברחובות באמצע היום נותנים לה מראה רומנטי ומיוחד.
כשרואים כל זאת ניתן להבין מעט מהקשר הרגשי של מאות אלפי היהודים שחיו כאן אל העיר הזו אל נופיה וטעמיה.
הירוק הזה כל כך עמוק, הכל ספוג לרוויה במים נותן תחושה של חיים.
ערב המלחמה ורשה הייתה כרך גדול מודרני.
עיר משכילה עם אוניברסיטה גדולה, עיתונות מגוונת, תיאטראות ובתוכה 300.000 יהודים שהרגישו הכי בטוח בעולם.
ביניהם רופאים, עורכי דין, מורים, אנשי תיאטרון, אמנים, חברים בסיים הפולני וחיילים פטריוטים בצבאה. היו גם חסידים ומתנגדים ובונדיסטים וציונים. הפלורליזם חגג...
קשה היה לדמיין את הסערה המתקרבת, סערה שסחפה איתה לא רק את חיי ההווה, אלא גם עבר מרשים בן מאות שנים.
המוזיאון היהודי החדש בורשה מתעד כל זאת. שותל מחדש את הסיפור היהודי בהיסטוריה הפולנית ואת הסיפור הפולני בהיסטוריה שלנו.
הכניסה למוזיאון היהודי בורשה
שני הסיפורים שזורים זה בזה.
בעוד אני כותבת זאת נכנסו עשרות תלמידים מבית ספר פולני למוזיאון, כדי ללמוד על העולם היהודי שהיה ונעלם. הם כבר יגדלו ללא סודות אפלים, ללא השתיקה שאפיינה את עולם הוריהם.                        
פולין מתמודדת באומץ. משקיעה משאבים גדולים בשימור הזיכרון ותוך כך מגלה על עצמה עובדות מטרידות ביחס לעברה ולחלקה ברצח היהודים.

זה לא פשוט אף עם לנקות את האורוות. גם כאן זה מעורר שיח ציבורי לוהט.
הניגון איננו רק העבר שנעלם, אלא גם האופן שהמדינה הזו בוחרת לספר אותו היום.