הפעם אני לבדי. לומדת עוד, מחפשת במקומות
האלה עוד צלילים של הניגון שנדם.
פגשתי הבוקר את ורשה הסתווית. השלכת מדהימה
בשלל צבעיה, הגשם שירד כל הלילה רחץ את העיר, האורות הדולקים ברחובות באמצע היום נותנים
לה מראה רומנטי ומיוחד.
כשרואים כל זאת ניתן להבין מעט מהקשר הרגשי
של מאות אלפי היהודים שחיו כאן אל העיר הזו אל נופיה וטעמיה.
הירוק הזה כל כך עמוק, הכל ספוג לרוויה
במים נותן תחושה של חיים.
ערב המלחמה ורשה הייתה כרך גדול מודרני.
עיר משכילה עם אוניברסיטה גדולה, עיתונות
מגוונת, תיאטראות ובתוכה 300.000 יהודים שהרגישו הכי בטוח בעולם.
ביניהם רופאים, עורכי דין, מורים, אנשי
תיאטרון, אמנים, חברים בסיים הפולני וחיילים פטריוטים בצבאה. היו גם חסידים ומתנגדים
ובונדיסטים וציונים. הפלורליזם חגג...
קשה היה לדמיין את הסערה המתקרבת, סערה
שסחפה איתה לא רק את חיי ההווה, אלא גם עבר מרשים בן מאות שנים.
המוזיאון היהודי החדש בורשה מתעד כל זאת.
שותל מחדש את הסיפור היהודי בהיסטוריה הפולנית ואת הסיפור הפולני בהיסטוריה שלנו.
הכניסה למוזיאון היהודי בורשה
שני הסיפורים שזורים זה בזה.
בעוד אני כותבת זאת נכנסו עשרות תלמידים
מבית ספר פולני למוזיאון, כדי ללמוד על העולם היהודי שהיה ונעלם. הם כבר יגדלו ללא
סודות אפלים, ללא השתיקה שאפיינה את עולם הוריהם.
פולין מתמודדת באומץ. משקיעה משאבים גדולים
בשימור הזיכרון ותוך כך מגלה על עצמה עובדות מטרידות ביחס לעברה ולחלקה ברצח היהודים.
זה לא פשוט אף עם לנקות את האורוות. גם
כאן זה מעורר שיח ציבורי לוהט.
הניגון איננו רק העבר שנעלם, אלא גם האופן שהמדינה הזו בוחרת לספר אותו היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה