לא זו שבבני ברק, אלא אותה עיר בליטא
בה חיו עשרות אלפי יהודים בבטחה עד שהעץ נשרף ונגדע. בכניסה ראיתי בניין עם מגן
דוד. עצרתי מיד ונכנסתי. ככה מוצאים סיפורים. בתוכו ישבה קבוצת ותרנים יוצאי הצבא
הרוסי. מתברר שהבניין היום משמש אותם לפגישה
שבועית, בה הם מעלים זיכרונות מימי המלחמה ההיא. שותים קצת, אוכלים קצת ונהיים
לרגע אותם בחורים חסונים של פעם.
ראש הקבוצה הוא גם נשיא הקהילה היהודית
המקומית, עם סיפור קשה משל עצמו.
הבניין עצמו שימש בעבר כגמנסיית יבנה
לבנות... ולא רחוק משם יש את גמנסייה תרבות והישיבה המפורסמת ועוד ועוד .. נשיא הקהילה
המונה 100 איש חש שהוא אולי הנר היהודי האחרון שיהבהב כאן.
הגעתי בערב יום כיפור וההתרגשות עצומה.
כתבתי מיד לשלומי אבנון שעל אביו, יליד
פוניבז כתבתי ספר, בו מוזכרים כל אותם המקומות.
שלומי שלח לי את נתנה תוקף ועוד עם
נשיא הקהילה והוותרנים שמענו את נתנה תוקף על רקע תמונות ממלחמת יום כיפור.
סיטואציה הזויה.. כאן בפוניבז. ההתרגשות הייתה גדולה והדמעות זלגו והכל התחבר
יחד... השואה, המאבק שלא נגמר על קיומנו, כוחה של התפילה והחומרים המאחדים בין
הארץ לגלות.
בסיור נפגוש אותו ואת סיפור חייו. איש
מיוחד, החי כאן בשליחות המתים ולא יכול להרפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה