סיפורם המרתק והמפתיע של ד"ר יואב פינקלשטיין ואנה ביקונט

הגענו לעיירת הנופש מיקאוויקי הנחה לה במלא הדרה על גדות האגם, אחד מ-2000 האגמים האזוריים. הגענו בספינה הישר למלון, חוויה רטובה ומרעננת ביחס לחום יולי אוגוסט בארץ. לאחר קבלת פנים המלווה בכוס יין אדום נפגשנו עם סיפורה של העיתונאית והסופרת הפולניה אנה ביקונט, סיפור מרתק שהשתלב במארג מפתיע עם סיפורו המרגש של ד"ר יואב פינקלשטיין הנמצא איתנו במסע.

יואב מספר

יואב בן לשני הורים ניצולי שואה. הבית היה בית עצוב והשואה נוכחה שם בכל דקה ודקה. על דרך ההישרדות של אביו כמעט ולא ידע דבר. אביו מת כשיואב היה צעיר מדי בשביל לשאול, עבודות שורשים לא היו אז.

בשנת 2004 נפל לידיו ספר בתרגום לאנגלית בשם: "אנחנו מיאדוואבנה".

על כריכת הספר ראה לתדהמתו את תמונתה של חנהל'ה אחותו הקטנה של אביו וכך בדרך מקרה ניתן לו קצה חוט היכול להביא אותו לנבכי סיפורו של אביו מנחם פינקלשטיין.

את הספר כתבה אנה ביקונט ותמונתה מופיעה על הכריכה.

אנה היא עורכת ועיתונאית בכירה בעיתון הגדול ביותר בפולין.

במהלך המסע נפגשנו איתה לשמוע את שני הסיפורים גם יחד.

מימין לשמאל: יואב, אני, אנה ביקונט וסשה בת זוגו של יואב.

אנה ביקונט נולדה כפולניה. בהיותה בת 30 נפגשה בדרך מקרה עם בן דוד ובתמימות שאלה אותו לשלומו ומה הוא יודע על הסבא המשותף שלהם. בן הדוד אמר לה כי קראו לו הירש הורוביץ. אנה הבינה מיד כי זה שם יהודי וזה אומר שהיא יהודייה ואמא בודאי ניצולת שואה שנשארה לחיות בפולין והסתירה ממנה את יהדותה. אנה, שלא רצתה לצער את אמה, לא גילתה לה שהיא כבר יודעת על יהדותה. באותה עת נישאה אנה לבחור פולני ויצאה לירח דבש בפריז ומשם עשתה גיחה לארץ לחפש אם יש לה משפחה ואכן מצאה משפחה גדולה.

הימים היו ימי פולין הקומוניסטית ולכן לא יכלה להגיע ישירות מפולין.

כשחזרה צלצלה לאמה וסיפרה כי ירח הדבש היה נפלא. לאמה נודע ממשהו כי אנה גילתה את יהדותה וביקרה בארץ ומרוב פחד וכעס היא טרקה לה את הטלפון. הטראומה מימי המלחמה הייתה עדיין טרייה...

בשנת 2004 עזבה אנה את העיתון לשנה כדי לכתוב ספר על פרשת יאדוואבנה, בה ביולי 1941 שרפו למוות פולני יאדוואבנה 1600 יהודים באסם שבכפר.

אנה החלה לראיין אנשים ומכאן הגיעה גם לפרשה דומה בכיר סמוכה ליאדוובנה, בשם ראדז'ילוב.

עדות הובילה לעדות ולעוד ועוד סיפורים על אותו יולי עקוב מדם ועל הרצח שבוצע בידי הפולנים. כך הגיע לסיפור משפחתו של יואב ואף הקדישה פרק שלם לסיפור המשפחתי שלו.

היא אומרת: "הייתה לו סבתא גיבורה אמיתית שהלכה אחרי החלום..."

שתינו בצמא את דבריה והקשבנו בהתרגשות לסיפור המשפחתי שסיפר יואב בעקבות המפגש עם הספר ומאוחר יותר גם איתה.

סבו וסבתו של יואב גרו ברדז'ילוב. משפחה בעלת מעמד בינוני ולהם ארבעה ילדים.

מנחם, חנהל'ה יפה ושלוימה.

בבעלותם של חיה וישראל הייתה טחנת קמח וסה"כ החיים היו טובים.

ב 7.7.41 חרב עליהם עולמם, כאשר פולנים, שכנים ממש מאותה עיירה שרפו למוות 1500 מיהודי העיר.

משפחת פינקלשטיין הייתה המשפחה היחידה ששרדה את התופת. כמעט ארבע שנים הם ברחו ממקום למקום, הסתתרו בעליות גג, עברו מכפר לכפר ובכל פעם ניצלו בדרך נס. סיפור הישרדות יוצא דופן של זוג הורים, ארבעת ילדיהם ואמא גיבורה במיוחד.

הם עלו לארץ. כולם ביחד. הגשימו את החלום הציוני שהיה שם תמיד.

עם בואם לארץ שלוימה שהיה בן 16 אמר כי הוא בן 18, רק משום שחלם להתגייס לפלמ"ח כדי להגן על מולדת שכל כך רצה להגיע אליה. אימו התנגדה, אך הוא אמר כי כך חינכו אותו והתגייס לחטיבת הראל, גדוד הפורצים.

שלוימה נהרג בקרב על גבעת הראדאר ב 26.5.48 בהיותו בן 16 בלבד.

מהמוות הזה לא הצליחו להתאושש ואצל ישראל וחיה פינקלשטיין שהצליחו לשרוד עם ארבעת ילדיהם את השואה כבה האור.

גם אצלנו השומעים התלחלחו העיניים.

כל כך אכזריים יכולים להיות החיים. כל כך מבלבלים.

שלוימה הקטן קבור בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.

אנה ביקונט השלימה ליואב את פאזל הסיפור שלו ויואב נסע לרדז'ילוב לפקוד את הבית, את טחנת הקמח, להדליק נר ולסגור מעגל.

אנה מוסיפה: "היום בפולין האווירה כבר אחרת, יש נכונות להתמודד גם עם פרקים אפלים וקשים מהעבר, להציף אותם, לשוחח עליהם ולעשות חשבון נפש".

ואני חושבת לעצמי- חשבון הנפש חשוב, הדיאלוג עם עברם הכרחי בשביל העתיד, אך את הכאב הקורבנות ובני משפחותיהם שום דיאלוג לא ירפא. כל כך הרבה אבד לנו במלחמה ההיא ועוד הרבה איבדנו במלחמות ההמשך על קיומנו.

תודה ליואב ותודה לאנה ביקונט על ערב מרגש ומעורר מחשבה.

הסיפור הלא יאומן

דוד זילבר נולד בשנת 1928 בורשה. בראשית המלחמה היה ילד בן 11. ילד שמאוד אהב לשחק כדורגל במגרש בשכונה. במסגרת משחקי הכדורגל למד להרביץ מכות לפולנים שהתגרו בו.

ב-15 בנובמבר 1940 הוקם גטו ורשה. המשפחה עברה לגטו והתגוררה ברחוב וליצוב מספר 12.

שתי בנותיו- חנה ורבקה מקיבוץ ניר דוד יצאו איתנו למסע, כשבכל יום מתווסף לנו עוד פרק בסיפור חייו של אביהן שזהו גם הסיפור שלהן. כילד קראו לאביהן לובוס (הפירוש בפולנית: שובב).

בני הדור השני מניר דוד על רקע הבית בווליצוב 12

הגענו לרחוב ווליצוב 12 ושם בחצרו של בית נוטה ליפול, שמרבית חדריו נטושים ומעט הדייריו שגרים שם עניים מאד, ישבנו כולנו לשמוע את סיפור חייו. סיפור על חושך ואור, על אנשים טובים וגיבורים, סיפור יוצא דופן בעת ההיא. דוד, נער בן 11 נהג לברוח מהגטו לשכונת מגוריו, שם אנשים טובים שהכיר קודם לכן נתנו לו מעט אוכל וביגוד כדי שיוכל להבריח חזרה לגטו למשפחתו. פעמים רבות עשה את הדרך הלוך וחזור. באחת האקציות נספו כל בני משפחתו. בזמן הזה דוד, המבריח הקטן של המשפחה, לא היה בגטו וכשחזר לא מצא אף אחד מהמשפחה. ילד קטן לבדו בעולם. דוד נשאר בצד הארי וחזר לשכונת מגוריו שם איש בעל משפחה בשם מייטק מלקובסקי נתן לו מסתור בעליית הגג. דוד נכנס ויצא מעליית הגג כדי להרוויח כמה גרושים לאוכל וכך מצא עצמו מוכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, כשמדי פעם הוא חוזר למשפחת מלקובסקי ומפעם לפעם מחליף עליית גג באחרת, כדי לתעתע במלשינים אפשריים.

באחד הערבים שלנו בורשה, נפגשנו עם אווה, ביתו של מייטק. אווה היא אישה יפה שסיפרה לנו את סיפור ההצלה מנקודת מבטה שלה. שנים שאביה לא דיבר... נודע לה על כך מקרוב משפחה ורק אז אביה שיתף אותה. הוא סיפר איך דוד הקטן בא והלך וחזר ויצא והם תמיד פתחו ביתם בפניו, כי כך צריך לעשות. זה ברור מאליו. אחיו של מייטק סידר לו תעודות מזוייפות עם השם הנדריק פולקובסקי. באחת מהשוטטויות שלו ברח לו משפט ביידיש וזה הסגיר אותו. הוא נתפס ונאסר, אך הצליח לשכנע את הסוהרים כי הוא פולני. לאחר שחרורו התגייס לארמיה לודובה, המחתרת הפולנית הסוציאליסטית. אווה סיפרה שיום אחד תפסו הגרמנים כמה פולנים מהשכונה כי משהו הלשין שאחד מהם מחביא יהודי. באופן מוזר הם החליטו שמייטק המציל הפולני הוא יהודי והעמידו אותו כדי לירות בו. שנייה לפני הירייה נפלו לו המכנסיים והוא ניצל... רגע לפני הירייה. אווה שצמחה עם סיפור ההצלה עובדת היום במוזיאון היהודי בורשה. יום אחד הגיע יהודי זקן ושאל אותה אם היא יהודייה. היא ענתה שלא. אז מה את עושה כאן? שאל. היא סיפרה לו את סיפור המשפחה והוא סיפר שקרה לו דבר דומה. עם השחרור הרוסים רצו לירות בו כפולני שמשתף פעולה וברגע האחרון מישהו משך לי את המכנסיים וזכיתי בחיי בגלל היותי יהודי.

 אווה, ביתו של מייטק, באמצע עם החולצה הורודה. מימינה רבקה ומשמאלה חנה- בנותיו של דוד זילבר

מעניין איך סיפורים מצטלבים. אווה הביאה איתה תמונות והיום הבנות נסעו לבית אביהן, ראו את עליית הגג בה התחבא ואת הבריכה השכונתית שנבנתה על מגרש הכדורגל. הן הגיעו ממש ברגע האחרון. בעוד חודשיים הורסים את בית משפחת מייטק ובונים בית דירות חדש.

משפחתו של מייטק על רקע הבית עם עליית הגג בה הוחבא דוד

אווה עם בנה הקטן, לצידה אביה- מייטק

בשנת 1993 הגיע דוד בפעם הראשונה לורשה לפגוש את מציליו. ההתרגשות הייתה עצומה. בסופו של דבר הם קיבלו אות חסידי אומות עולם ואף ביקרו בארץ. בסיור הבנות סגרו מעגל.

מסע נוסף יצא לדרך

פעמים רבות שואלים אותי כמה פעמים הדרכתי מסעות לפולין ואיך אינני רוויה עדיין.

אינני סופרת... אך בוודאי עשרות פעמים הייתי כאן ובכל זאת זו תמיד פעם ראשונה.

בכל פעם אני נפגשת עם קבוצה חדשה, סיפורי ילדות מרתקים, ילדות בצל המלחמה, ילדי דור שני הבאים לגעת בעבר הוריהם ובילדותם כבני דור שני למלחמה... ועולים כאן הסיפורים על ההורים שלא דיברו ושלא זרקו אוכל. 

הסיפורים, השאלות, ההרהורים, הכאבים- כל אלה הופכים כל מסע לייחודי, לחדש עבורי.

הפסיפס האנושי מרתק אותי, אני למדה ממנו עוד ועוד מתרגשת איתם ביחד.

יש לי קבוצה שברובה הגדול הם בני דור שני ומתוכם חבורה מבני ניר דוד- כולם בני דור שני בני שעם בואם לקיבוץ נקראו מאז ועד עתה "ההשלמה". הם מעלים כאן זיכרונות, סיפורים ואנקדוטות, צוחקים ודומעים ומחדשים את היחד שלהם, שלו שורשים עמוקים.

דליה היא אחת מבני ניר דוד. אמא של דליה, שושנה פידל, נולדה בלודמיר. בזמן המלחמה הייתה בת 18. לאורך כל המלחמה נמלטה ממקום למקום ובסופו של דבר התגייסה לצבא האדום והגיעה להיות קצינת נ.מ.

בדרכי הבריחה הכירה את שלמה קולניצ'ניק והשניים חברו יחדיו.

את כל בני משפחתם איבדו בשואה ונותרו לבדם בעולם. דבר לא נותר מחייהם הקודמים. בדרכי הבריחה וההעפלה נולדו להם תאומים, בן ובת שלא שרדו. החיים החדשים עליהם חלמו שוב פגעו בהם בעוצמה אדירה. דליה ושלמה עלו באוניית המעפילים כ"ג יורדי הסירה, גורשו לקפריסין והגיעו לניר דוד שם נולדו עוד שני זוגות תאומים ובן.

כל השנים דליה מספרת שאמא ישנה על כרית מבית ההורים ודליה לא הבינה מה מיוחד בכרית הזאת; שהרי היא נראית ככל הכריות בבית.

כל המשפחה ידעה שזו הכרית למרות שאמא מעולם לא אמרה דבר. לעיתים חשבו שזו אולי אגדה.

כשאמא נפטרה הכרית עברה לבת אייה של דליה שנתבקשה בבית הספר לכתוב עבודה על חפץ.

משום מה הילדה החליטה לפרום את הכרית ואז, רק אז נתגלתה הכרית האמיתית. כרית בת למעלה משבעים שנה. קטנה עשויה מבד יוטה זכר למשפחה שלנה שנרצחה ונותרה רק הכרית לנחם את אמא באובדנה.

רגע אחרי המלחמה

במסע האחרון לפולין, בחודש יוני, נסעו איתי מיכה ושרה צופר. מיכה הביא איתו למסע מכתב נוגע ללב שבלתי אפשרי להישאר אדיש לו. את המכתב הוא הקריא בבית הכנסת נוז'יק ובמהלך קריאתו נתקעו לו המילים ולנו זלגו הדמעות.

את המכתב כתב דודו של מיכה, שלמה, לאחר השחרור לאחותו (אימו של מיכה) שהייתה בארץ. במכתב שלמה מעביר את תחושותיו ומחשבותיו לאחר השיחרור באופן מרגש ומטלטל. ניתן לראות איך בין השורות מנסה שלמה להעביר מציאות בלתי נתפסת.

מצרפת את המכתב שתורגם לעברית על ידי אנדראס בוליי, אשר תרגם בהתנדבות מתוך עניין רב. התרגום התבצע מתוך צילום המכתב שהתקבל מסבתא אסתר. היא לא ידעה להגיד לו היכן המקור.

מכתב של שלמה לדרברגר לדור.

תאריך כתיבת המכתב 12.7.1945

לאסתי האהוב שלום!

אני לא יודע אם קיבלת את שני המכתבים שאני כתבתי לך מקראקוב, או אם שמעת את ההודעות הרדיו. לפי הידיעות האחרונות ששמעתי, אני מאמין שלא קיבלת אותם, לכן המכתב הזה שאני שולח היום בבוקר עם החייל הראשון שפגשתי, יהיה עבורך בוודאי הפתעה שמחה, אבל יותר מכך גם הפתעה עצובה. השמחה שלך על כך שאני עדיין בחיים תספג בעצב, שרק אני לבדי נשארתי בחיים. אבל לו היית מכירה את המצב בפולין תחת השלטון הגרמני ( אני לא יודע עד כמה אתם שם, בישראל, בזמן המלחמה, ידעתם על מצב היהודים בפולין.) לא היית מתפלאת על העובדה שההורים היקרים שלנו, ורוזי היקרה ע"ה, הם לא בחיים אלא היית מתפלאת כיצד אני הצלחתי לשרוד. תארי לעצמך שמתוך 3.5 מליון יהודים בפולין רק 50 – 60,000, דהיינו 1.5% - 2% שרדו את הכיבוש הגרמני. עד היום לא מובן לי איך קרה שאני בין הנבחרים. זה הרצון הבלתי נתפס והקשה של הגורל שהוא יותר חזק מאתנו ואנחנו צריכים לקבל אותו בהכנעה אם אנחנו רוצים או לא רוצים. את יכולה להאמין לי אסתי היקרה, שאני נלחמתי כדי להציל את היקרים לנו. עד הרגע האחרון אני הצלחתי לשמור אותנו יחד. אני, כי אבא היקר שלנו ע"ה, אני מקווה שימחל לי [מוחל במקור] על כך, הוא היה חלש מידי, ישר מידי, דובר אמת מדי בשביל תקופת הברזל שלתוכה הגורל הציב אותנו. הוא לא יכול ולא רצה ללכת בדרכים מפותלות ועקומות בתקופה שללכת בדרך הישר משמעותה היא: מוות. הוא לא רצה לברוח או להתחבא, גם כשמחלון ראו איך מוציאים אנשים חפים מפשע מתוך החדרים שלהם ומוציאים אותם להורג ביריות. האופי האציל שלו התנגד לכל סוג של מסמכים מזוייפים, מתן שוחד או קשר עם תנועת הפרטיזנים, דרכים שאפשרו סיכויי מסויים לקנות את החיים. הוא היה פאסיבי נדיב תקופה שדרשה את הפעילות הכי נמרצת, וכך הבלתי נמנע היה צריך לקרות לו. אני לא נסעתי איתם ביום הבלתי נשכח של ה -18 לספטמבר 1942 ( יומיים לפני יום כיפור),זה אחד ממשחקי הגורל הללו, שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לקלוט בדיעבד. רק מי שחווה פעם מצב כזה יכול לקבל מושג על כך את אווירת הפחד הכנוע, הפחד האיום מהמוות, הגרמנים שמסתובבים בין היהודים, העמוסים ב 20 ק"ג של חבילות מעוררות רחמים. יהודים שנוסעים "לעבודה, במחנות, ותוך כדי כך הגרמנים בוחרים 14 אנשים שישארו כדי לסדר את מה מהגטו בצ'אבוב. זה טקס שלא מדברים בו מילה. מבט אחד מתוך עין הרוצחים הקרים והשתלטניים תנועה קטנה ובכניעה הנבחר "המאושר" עובר לצד שני. כדי להבין זאת צריך לעבור את החוויה ואת 8 החודשים הקודמים של רצח חופשי של יהודים בהם כל גרמני שחפץ בכך יכל לירות בך ללא תראה. המוצא היחיד שלי אז, כדי להשאר יחד, היה לנסוע איתם (למחנה) ואומנם זה מה שהתכוונתי לעשות ואני צעדתי לתחנת הרכבת ושם הוכתי על ידי השוטרים (במכתב מחוקה מילה שהיתה כנראה "פולנים" או "גרמנים") שליוו את הטרנספורט, את המשלוח, עד שאיבדתי את ההכרה. אבל התוצאה נשארת, אני נשארתי וההורים מתו. הוקל בהרבה לו הייתי נוסע אז איתם כי מבחינה נפשית אני סבלתי מכך נורא ואני סובל מכך עד היום.

אחותי האהובה, קשה לי לכתוב, ואני לא יודע אם את מבינה אותי לגמרי, בנוסף הדברים כל כך כואבים לי שאני לא יכול להמשיך ולכתוב על כך יותר. בהזדמנות אחרת אני אדווח לך בדיוק ובצורה כרונולוגית על האירועים מהיום שבו נאלצנו להפסיק להתכתב. מספיק שהיום אני נמצא בידיים של החייל בדרך אליך. אני מקווה שעוד מעט אני אוכל לספר לך הכל בעל פה, שאוכל לראות אותך אחרי 9 שנים, לחבק אותך ולנשק אותך .שעוד מעט אני לא אהיה יותר בודד ולבד כמו אבן. די נניח לעבר, בין כה וכה אי אפשר להחזיר אותו. על מצבי הגופני אני יכול לדווח לך שודה לאל אני  מרגיש כעת יותר טוב. כשיצאתי מן המחבוא הייתי חולה מאוד וחלש. לא פלא, 28 חודשים בחושך, לשכב או לשבת (אי אפשר היה לקום ולעמוד). בלי מספיק אוכל, בל מים, על האדמה החשופה, קיץ וחורף בחוץ, בלי אפשרות להחליף ולהתרחץ. תמיד בבהלה מהמוות, ובייסורים נפשיים איומים! אבל כאמור, תודה לאל אני כבר די בסדר.

אבל עכשיו אליך אסתי היקרה. לצערי עדיין אין לי כתובת קבועה כך שבינתיים אין לך אפשרות לשלוח לי מכתב. ואני כל כך סקרן לשמוע מה מצבכם? מה עושה אוטו היקר ויהודית הקטנה? אני מבקש ממך לשלוח דרישת שלום למשפחה בלונדון ובארץ, ברגע שיהיה לי מקום מנוחה( מקום מגורים). אני מצפה למכתב מפורט ממך על כל מה שעבר עלייך ב – 5 שנים האחרונות, בינתיים שוב דרישת שלום חמה ונשיקות לך ולבעלך היקר ובתך מאחיך האוהב שלמה.

נ.ב. את יכולה לכתוב לכתובת של החבר קרמר אותו פגשתי פה באקראי ושמאוד עזר לי. הוא כבר יודע את הכתובת המעודכנת שלי.

                                                                סלו

נדפס לראשונה ביום שלישי 05 אוקטובר 1999.

שיר לפני מותי

משפחת שטול גרה בנורלגיון ולאם המשפחה, רזיק (רבקה), היו 5 אחים ואחיות ולגדולה מביניהם קראו טקלה.

בגיל 27 עברה טקלה לחיות חיים חדשים בארצות הברית. לאחר מות האב, בשנת 1936, ביקש מקס (אחד האחים) מטקלה לשוב בחזרה ולטפל באימם פרידה, שנותרה לבדה ומרותקת לכיסא גלגלים. טקלה נענתה לבקשה וחזרה לבית הוריה. הטיפול נמשך עד שהאם נשלחה לשטוטגרד בתחילת שנות ה-40. האם נפטרה במחנה מטיפוס.

טקלה נשארה לחיות בבית הוריה, אך כבר הבינה לאן נושבות הרוחות ורצתה להתכונן לכך. להוריה הייתה מאפייה שבתקופת המלחמה עברה לבעלים חדשים והמשיכה לפעול. במאפיה עבד שוליה, שעמו טקלה נשארה ביחסים טובים. ביוני 1942 מסרה לו טקלה מזוודה עם בגדים במחשבה שכשתצליח לברוח תוכל לחזור ולקחת את בגדיה ושיר שחיברה בגרמנית.

טקלה נשלחה לאשוויץ ונספתה ב8 למרץ 1943.  

לקראת תום המלחמה הצליח מקס לברוח עם משפחתו לאנגליה ומשם הגיע לארצות הברית. בתום המלחמה ולאחר כיבוש האמריקאים את גרמניה, ביקש ממקס ממכר שלו, חייל שהיה בין כוחות הכיבוש, לחזור לבית הוריו ולברר אם יש ידיעות ממשפחתו. החייל הגיע למאפייה שהייתה בבעלות ההורים ושם נמסרה לו מזוודת הבגדים של טקלה ובה השיר שכתבתה. השיר תורגם לעברית ואלו הן מילותיו:

פגישה עם דום מאוריציו

את דום מאוריציו פגשתי במקרה במהלך הכנת הסיור לדרום איטליה- חיכיתי בפתח המנזר ביום גשם וחיכיתי שמישהו יפתח. כשאני רטובה מכף רגל ועד ראש ולצידי אמנון, שמדריך איתי את הסיור, הופיע דום מאוריציו שהופתע מהעובדה שאנחנו יהודית מישראל (ולא פחות מהדבקות שלנו במטרה).

דום מאוריציו עמד מולנו עם דמעות בעיניים ונשבע שכשנגיע לטייל עם קבוצה הוא ידריך אותנו, ואכן כך- ביום רביעי בבוקר הקבוצה, אמנון ואני פגשנו אותו.

דום מאוריציו הוא אב המנזר הראשון בעולם של מנזר סן בנדטו הממוקם בסוביאקו מעל עמק ירוק משכר ביופיו. איש עם שאר רוח שבחר את דרכו הנזירית בשלב מאוחר בחייו בטענה כי דיאלוג אמיתי מכבד וחברי בין הנצרות ליהדות הוא תנאי ותקווה לקיום שפוי של החברה האנושית. את חייו הוא מקדיש למחשבות טובות ומעשים טובים וחי במנזר עם ארבעה נזירים נוספים בלבד. אחד הסיפורים שסיפר לנו דום מאוריציו בסיור הוא שבזמן הארוחות, כדי לא לבזבז זמן, הוא קורא מהברית החדשה ואף הוסיף שחבר סיפר לו בסוד שהמקום היחיד בו הוא קורא ספרות שאיננה תורה הוא השירותים.
במהלך הסיור נדדנו בין כותלי המנזר שמחביא בין כתליו חלקים שלמים מהוילה שהקיסר נרון בנה לעצמו לצד מגדלים מימי הביניים והריסות מימי מלחמת העולם השנייה. את הסיור הוא הדריך במסירות ואהבה שריגשו אותנו עד מאוד.

ילדי טהרן

לאחרונה הקרנתי באולם מזרע את סרטה של טלילה פרנק העוסק במלחמה של ילדי טהרן. הסרט נגע לליבותיהם של רבים ולהקרנה השנייה הגיעו כפול אנשים מאשר לראשונה.

לאחר הקרנת הסרט הגיעו אלי (למייל ובעל פה) התייחסויות מעניינות ומורכבות, ובעקבותם נחשפתי לזווית ראייה שלא חשבתי שאפגוש בה.

בין הצופים היו ששאלו את עצמם במה ילדי טהרן מיוחדים ומדוע מגיעות להם זכויות, "הרי הם הגיעו לארץ בראשית 1943 בזמן שאנחנו התגלגלנו באירופה עוד שנתיים, שלוש ויותר". צופה אחר ציין ש"הם לא סבלו כפי שאני סבלתי במחנות". כמובן שאינני רוצה ויכולה להתווכח עם שורדי השואה שאירועי הימים הנוראיים ההם צרובים חזק חזק בנשמתם לנצח, אך כן חשוב לי להביע בצניעות את דעתי.

בין השורדים ישנם ניצולים שעברו את אושוויץ ומחנות שונים נוספים, אחרים שרדו ביערות, שוטטו בברית המועצות, עברו את הגולאגים בסיביר, חלק שרדו עם בני משפחותיהם וחלק נשארו לבדם והוחבאו על ידי אנשים טובים. אסור לשכוח שהיו מאות אלפי שורדים שלכל אחד סיפור מיוחד משלו, כל אחד היה בגיל אחר ובמצב משפחתי שונה. ביניהם היו ילדי טהרן שרבים מהם אבדו את בני משפחתם, נקרעו מסביבת ילדותם, שוטטו לבדם ארבע שנים ולא זכו להיות פשוט ילדים. לכל אחד הסיפור האישי שלו והמחיר הנורא ש'זכה' לשלם. אין שום מקום להשוואה. הזכויות שמדינתינו חייבת לאותם ניצולים הם חובה מוסרית שלנו כלפי האנשים האלו. אני חושבת שלטרגדיה ההיא אין היררכיה ומקום להשוואה.

את דעתי אני מביעה כאחת שלא עברה את הימים ההם ומתבוננת בדברים כאדם, כאם, כאישה וכחלק מהחברה הישראלית.

בהזדמנות זו אני מפרסמת כאן סיפור מקוצר נוסף על אחד מילדי טהרן שהגיע לידיי בעקבות הסרט:

אלכסנדר (אולק) אבנת

אולק נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב שבפולין, כבן יחדי למשפחה ששמרה על קשריה עם היהדות אך במקביל ניסתה לחיות כ"כל הגויים" (בביתו דיברו פולנית ולא יידיש).

‏עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גוייס אביו כרופא לצבא הפולני בעוד שהוא ואימו החלו לברוח מפני הגרמנם מזרחה יומיים לפני תחילת המלחמה, עד שנפלו בידיי הרוסים שהתקדמו ממזרח למערב. בזמן זה אביו של אולק ערק מהצבא הפולני המובס והצליח למצוא אותם. במשך כשלוש וחצי שנים נדדה המשפחה ברחבי ברית המועצות ומקצוע האב הנדרש הקל עליהם במקצת בזמן המלחמה.

בשנה הראשונה המשפחה חיה בעיירה זברז' שבמערב אוקראינה וחייהם היו נוחים יחסית עד שנפלו במלכודת הסובייטית. הסובייטים ניהלו הרשמה למעוניינים לחזור לפולין הכבושה על ידי הגרמנית ומשפחתו של אולק אשר רצתה לחזור לביתה ומעמדה בקרקוב, התפתתה וחתמה תוך ויתור על תעודת האזרחות הסובייטית. כמוהם היו אלפים נוספים והסובייטים הגלו אותם לסיביר מכיוון שראו אותם כ"אלמנטים לא בטוחים". סיביר הוא האזור הקר ביותר בחצי הכדור הצפוני ורוב הגולים הועסקו בכריתת עצים תוך שהם סובלים מקור, רעב ומחלות במשך שנתיים שלמות. יחד עם זאת, באופן אבסורדי לחלוטין, ההגליה לסיביר הצילה אותם מצפורני הנאצים בפולין. 

לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, שוכנעו הסובייטים תחת לחצן של בריטניה וארצות הברית לשחרר את עצורי המחנות והם יצאו דרומה לרפובליקות המוסלמיות. אולק ומשפחתו נסעו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. בתחילת שנת 1943 הצטרף אולק, בחסות "צבא אנדרס" לקבוצה גדולה של ילדים יהודיים. הפולנים לא הרשו להוריו להצטרף מפאת גילם. ילדי הקבוצה נסעו משם לטהרן ומשם דרך אוקיאנוס ההודי ותעלת סואץ למצריים ובהמשך הגיעו ברכבת לארץ ישראל. עוד בטרם הגיעם חולקו הילדים לפי תנועות הנוער השונות וכך הגיע אולק במסגרת חברת נוער שומרים למשמר העמק ומשם הגיע עם מספר חברים לקיבוץ מזרע והצטרף לגרעין "עין-גדי". הוריו נשארו בסמרקנד, לאחר המלחמה חזרו לפולין ועלו ארצה בשנת 1949.

כשאולק הגיע לגיל 14 אולץ להפסיק את לימודיו ומעולם לא השלים אותם. בהיותו מעל גיל 40 השלים תואר ראשון בסוציולוגיה, עבד ב"מכון לחקר הקיבוץ" והשלים תואר שני ודוקטורט בסוציולוגיה. בגיל 61 נהרג בתאונת דרכים.