סיפורם המרתק והמפתיע של ד"ר יואב פינקלשטיין ואנה ביקונט

הגענו לעיירת הנופש מיקאוויקי הנחה לה במלא הדרה על גדות האגם, אחד מ-2000 האגמים האזוריים. הגענו בספינה הישר למלון, חוויה רטובה ומרעננת ביחס לחום יולי אוגוסט בארץ. לאחר קבלת פנים המלווה בכוס יין אדום נפגשנו עם סיפורה של העיתונאית והסופרת הפולניה אנה ביקונט, סיפור מרתק שהשתלב במארג מפתיע עם סיפורו המרגש של ד"ר יואב פינקלשטיין הנמצא איתנו במסע.

יואב מספר

יואב בן לשני הורים ניצולי שואה. הבית היה בית עצוב והשואה נוכחה שם בכל דקה ודקה. על דרך ההישרדות של אביו כמעט ולא ידע דבר. אביו מת כשיואב היה צעיר מדי בשביל לשאול, עבודות שורשים לא היו אז.

בשנת 2004 נפל לידיו ספר בתרגום לאנגלית בשם: "אנחנו מיאדוואבנה".

על כריכת הספר ראה לתדהמתו את תמונתה של חנהל'ה אחותו הקטנה של אביו וכך בדרך מקרה ניתן לו קצה חוט היכול להביא אותו לנבכי סיפורו של אביו מנחם פינקלשטיין.

את הספר כתבה אנה ביקונט ותמונתה מופיעה על הכריכה.

אנה היא עורכת ועיתונאית בכירה בעיתון הגדול ביותר בפולין.

במהלך המסע נפגשנו איתה לשמוע את שני הסיפורים גם יחד.

מימין לשמאל: יואב, אני, אנה ביקונט וסשה בת זוגו של יואב.

אנה ביקונט נולדה כפולניה. בהיותה בת 30 נפגשה בדרך מקרה עם בן דוד ובתמימות שאלה אותו לשלומו ומה הוא יודע על הסבא המשותף שלהם. בן הדוד אמר לה כי קראו לו הירש הורוביץ. אנה הבינה מיד כי זה שם יהודי וזה אומר שהיא יהודייה ואמא בודאי ניצולת שואה שנשארה לחיות בפולין והסתירה ממנה את יהדותה. אנה, שלא רצתה לצער את אמה, לא גילתה לה שהיא כבר יודעת על יהדותה. באותה עת נישאה אנה לבחור פולני ויצאה לירח דבש בפריז ומשם עשתה גיחה לארץ לחפש אם יש לה משפחה ואכן מצאה משפחה גדולה.

הימים היו ימי פולין הקומוניסטית ולכן לא יכלה להגיע ישירות מפולין.

כשחזרה צלצלה לאמה וסיפרה כי ירח הדבש היה נפלא. לאמה נודע ממשהו כי אנה גילתה את יהדותה וביקרה בארץ ומרוב פחד וכעס היא טרקה לה את הטלפון. הטראומה מימי המלחמה הייתה עדיין טרייה...

בשנת 2004 עזבה אנה את העיתון לשנה כדי לכתוב ספר על פרשת יאדוואבנה, בה ביולי 1941 שרפו למוות פולני יאדוואבנה 1600 יהודים באסם שבכפר.

אנה החלה לראיין אנשים ומכאן הגיעה גם לפרשה דומה בכיר סמוכה ליאדוובנה, בשם ראדז'ילוב.

עדות הובילה לעדות ולעוד ועוד סיפורים על אותו יולי עקוב מדם ועל הרצח שבוצע בידי הפולנים. כך הגיע לסיפור משפחתו של יואב ואף הקדישה פרק שלם לסיפור המשפחתי שלו.

היא אומרת: "הייתה לו סבתא גיבורה אמיתית שהלכה אחרי החלום..."

שתינו בצמא את דבריה והקשבנו בהתרגשות לסיפור המשפחתי שסיפר יואב בעקבות המפגש עם הספר ומאוחר יותר גם איתה.

סבו וסבתו של יואב גרו ברדז'ילוב. משפחה בעלת מעמד בינוני ולהם ארבעה ילדים.

מנחם, חנהל'ה יפה ושלוימה.

בבעלותם של חיה וישראל הייתה טחנת קמח וסה"כ החיים היו טובים.

ב 7.7.41 חרב עליהם עולמם, כאשר פולנים, שכנים ממש מאותה עיירה שרפו למוות 1500 מיהודי העיר.

משפחת פינקלשטיין הייתה המשפחה היחידה ששרדה את התופת. כמעט ארבע שנים הם ברחו ממקום למקום, הסתתרו בעליות גג, עברו מכפר לכפר ובכל פעם ניצלו בדרך נס. סיפור הישרדות יוצא דופן של זוג הורים, ארבעת ילדיהם ואמא גיבורה במיוחד.

הם עלו לארץ. כולם ביחד. הגשימו את החלום הציוני שהיה שם תמיד.

עם בואם לארץ שלוימה שהיה בן 16 אמר כי הוא בן 18, רק משום שחלם להתגייס לפלמ"ח כדי להגן על מולדת שכל כך רצה להגיע אליה. אימו התנגדה, אך הוא אמר כי כך חינכו אותו והתגייס לחטיבת הראל, גדוד הפורצים.

שלוימה נהרג בקרב על גבעת הראדאר ב 26.5.48 בהיותו בן 16 בלבד.

מהמוות הזה לא הצליחו להתאושש ואצל ישראל וחיה פינקלשטיין שהצליחו לשרוד עם ארבעת ילדיהם את השואה כבה האור.

גם אצלנו השומעים התלחלחו העיניים.

כל כך אכזריים יכולים להיות החיים. כל כך מבלבלים.

שלוימה הקטן קבור בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.

אנה ביקונט השלימה ליואב את פאזל הסיפור שלו ויואב נסע לרדז'ילוב לפקוד את הבית, את טחנת הקמח, להדליק נר ולסגור מעגל.

אנה מוסיפה: "היום בפולין האווירה כבר אחרת, יש נכונות להתמודד גם עם פרקים אפלים וקשים מהעבר, להציף אותם, לשוחח עליהם ולעשות חשבון נפש".

ואני חושבת לעצמי- חשבון הנפש חשוב, הדיאלוג עם עברם הכרחי בשביל העתיד, אך את הכאב הקורבנות ובני משפחותיהם שום דיאלוג לא ירפא. כל כך הרבה אבד לנו במלחמה ההיא ועוד הרבה איבדנו במלחמות ההמשך על קיומנו.

תודה ליואב ותודה לאנה ביקונט על ערב מרגש ומעורר מחשבה.