פעמים רבות שואלים אותי כמה פעמים הדרכתי
מסעות לפולין ואיך אינני רוויה עדיין.
אינני סופרת... אך בוודאי עשרות פעמים הייתי
כאן ובכל זאת זו תמיד פעם ראשונה.
בכל פעם אני נפגשת עם קבוצה חדשה, סיפורי
ילדות מרתקים, ילדות בצל המלחמה, ילדי דור שני הבאים לגעת בעבר הוריהם ובילדותם כבני
דור שני למלחמה... ועולים כאן הסיפורים על ההורים שלא דיברו ושלא זרקו אוכל.
הסיפורים, השאלות, ההרהורים, הכאבים- כל
אלה הופכים כל מסע לייחודי, לחדש עבורי.
הפסיפס האנושי מרתק אותי, אני למדה ממנו
עוד ועוד מתרגשת איתם ביחד.
יש לי קבוצה שברובה הגדול הם בני דור שני
ומתוכם חבורה מבני ניר דוד- כולם בני דור שני בני שעם בואם לקיבוץ נקראו מאז ועד עתה
"ההשלמה". הם מעלים כאן זיכרונות, סיפורים ואנקדוטות, צוחקים ודומעים ומחדשים
את היחד שלהם, שלו שורשים עמוקים.
דליה היא אחת מבני ניר דוד. אמא של
דליה, שושנה פידל, נולדה בלודמיר. בזמן המלחמה הייתה בת 18. לאורך כל המלחמה נמלטה
ממקום למקום ובסופו של דבר התגייסה לצבא האדום והגיעה להיות קצינת נ.מ.
בדרכי הבריחה הכירה את שלמה קולניצ'ניק
והשניים חברו יחדיו.
את כל בני משפחתם איבדו בשואה ונותרו לבדם
בעולם. דבר לא נותר מחייהם הקודמים. בדרכי הבריחה וההעפלה נולדו להם תאומים, בן ובת
שלא שרדו. החיים החדשים עליהם חלמו שוב פגעו בהם בעוצמה אדירה. דליה ושלמה עלו באוניית
המעפילים כ"ג יורדי הסירה, גורשו לקפריסין והגיעו לניר דוד שם נולדו עוד שני זוגות
תאומים ובן.
כל השנים דליה מספרת שאמא ישנה על כרית
מבית ההורים ודליה לא הבינה מה מיוחד בכרית הזאת; שהרי היא נראית ככל הכריות בבית.
כל המשפחה ידעה שזו הכרית למרות שאמא מעולם
לא אמרה דבר. לעיתים חשבו שזו אולי אגדה.
כשאמא נפטרה הכרית עברה לבת אייה של דליה
שנתבקשה בבית הספר לכתוב עבודה על חפץ.
משום מה הילדה החליטה לפרום את הכרית ואז,
רק אז נתגלתה הכרית האמיתית. כרית בת למעלה משבעים שנה. קטנה עשויה מבד יוטה זכר למשפחה
שלנה שנרצחה ונותרה רק הכרית לנחם את אמא באובדנה.
העבר כל כך מורכב שתמיד אפשר לגלות, ומגלים בו, עוד קטע שתורם להשלמת התמונה.
השבמחק