לאחרונה
הקרנתי באולם מזרע את סרטה של טלילה פרנק העוסק במלחמה של ילדי טהרן. הסרט נגע
לליבותיהם של רבים ולהקרנה השנייה הגיעו כפול אנשים מאשר לראשונה.
לאחר
הקרנת הסרט הגיעו אלי (למייל ובעל פה) התייחסויות מעניינות ומורכבות, ובעקבותם
נחשפתי לזווית ראייה שלא חשבתי שאפגוש בה.
בין
הצופים היו ששאלו את עצמם במה ילדי טהרן מיוחדים ומדוע מגיעות להם זכויות,
"הרי הם הגיעו לארץ בראשית 1943 בזמן שאנחנו התגלגלנו באירופה עוד שנתיים,
שלוש ויותר". צופה אחר ציין ש"הם לא סבלו כפי שאני סבלתי במחנות".
כמובן שאינני רוצה ויכולה להתווכח עם שורדי השואה שאירועי הימים הנוראיים ההם
צרובים חזק חזק בנשמתם לנצח, אך כן חשוב לי להביע בצניעות את דעתי.
בין
השורדים ישנם ניצולים שעברו את אושוויץ ומחנות שונים נוספים, אחרים שרדו ביערות,
שוטטו בברית המועצות, עברו את הגולאגים בסיביר, חלק שרדו עם בני משפחותיהם וחלק
נשארו לבדם והוחבאו על ידי אנשים טובים. אסור לשכוח שהיו מאות אלפי שורדים שלכל
אחד סיפור מיוחד משלו, כל אחד היה בגיל אחר ובמצב משפחתי שונה. ביניהם היו ילדי
טהרן שרבים מהם אבדו את בני משפחתם, נקרעו מסביבת ילדותם, שוטטו לבדם ארבע שנים
ולא זכו להיות פשוט ילדים. לכל אחד הסיפור האישי שלו והמחיר הנורא ש'זכה' לשלם.
אין שום מקום להשוואה. הזכויות שמדינתינו חייבת לאותם ניצולים הם חובה מוסרית שלנו
כלפי האנשים האלו. אני חושבת שלטרגדיה ההיא אין היררכיה ומקום להשוואה.
את
דעתי אני מביעה כאחת שלא עברה את הימים ההם ומתבוננת בדברים כאדם, כאם, כאישה
וכחלק מהחברה הישראלית.
בהזדמנות
זו אני מפרסמת כאן סיפור מקוצר נוסף על אחד מילדי טהרן שהגיע לידיי בעקבות הסרט:
אלכסנדר (אולק) אבנת
אולק
נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב שבפולין, כבן יחדי למשפחה ששמרה על קשריה עם היהדות אך
במקביל ניסתה לחיות כ"כל הגויים" (בביתו דיברו פולנית ולא יידיש).
עם
פרוץ מלחמת העולם השנייה גוייס אביו כרופא לצבא הפולני בעוד שהוא ואימו החלו לברוח
מפני הגרמנם מזרחה יומיים לפני תחילת המלחמה, עד שנפלו בידיי הרוסים שהתקדמו ממזרח
למערב. בזמן זה אביו של אולק ערק מהצבא הפולני המובס והצליח למצוא אותם. במשך
כשלוש וחצי שנים נדדה המשפחה ברחבי ברית המועצות ומקצוע האב הנדרש הקל עליהם במקצת
בזמן המלחמה.
בשנה
הראשונה המשפחה חיה בעיירה זברז' שבמערב אוקראינה וחייהם היו נוחים יחסית עד שנפלו
במלכודת הסובייטית. הסובייטים ניהלו הרשמה למעוניינים לחזור לפולין הכבושה על ידי
הגרמנית ומשפחתו של אולק אשר רצתה לחזור לביתה ומעמדה בקרקוב, התפתתה וחתמה תוך ויתור
על תעודת האזרחות הסובייטית. כמוהם היו אלפים נוספים והסובייטים הגלו אותם לסיביר
מכיוון שראו אותם כ"אלמנטים לא בטוחים". סיביר הוא האזור הקר ביותר בחצי
הכדור הצפוני ורוב הגולים הועסקו בכריתת עצים תוך שהם סובלים מקור, רעב ומחלות
במשך שנתיים שלמות. יחד עם זאת, באופן אבסורדי לחלוטין, ההגליה לסיביר הצילה אותם
מצפורני הנאצים בפולין.
לאחר
פלישת הנאצים לברית המועצות, שוכנעו הסובייטים תחת לחצן של בריטניה וארצות הברית
לשחרר את עצורי המחנות והם יצאו דרומה לרפובליקות המוסלמיות. אולק ומשפחתו נסעו
לסמרקנד שבאוזבקיסטן. בתחילת שנת 1943 הצטרף אולק, בחסות "צבא אנדרס"
לקבוצה גדולה של ילדים יהודיים. הפולנים לא הרשו להוריו להצטרף מפאת גילם. ילדי
הקבוצה נסעו משם לטהרן ומשם דרך אוקיאנוס ההודי ותעלת סואץ למצריים ובהמשך הגיעו
ברכבת לארץ ישראל. עוד בטרם הגיעם חולקו הילדים לפי תנועות הנוער השונות וכך הגיע
אולק במסגרת חברת נוער שומרים למשמר העמק ומשם הגיע עם מספר חברים לקיבוץ מזרע
והצטרף לגרעין "עין-גדי". הוריו נשארו בסמרקנד, לאחר המלחמה חזרו לפולין
ועלו ארצה בשנת 1949.
כשאולק
הגיע לגיל 14 אולץ להפסיק את לימודיו ומעולם לא השלים אותם. בהיותו מעל גיל 40
השלים תואר ראשון בסוציולוגיה, עבד ב"מכון לחקר הקיבוץ" והשלים תואר שני
ודוקטורט בסוציולוגיה. בגיל 61 נהרג בתאונת דרכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה