רגע אחרי המלחמה

במסע האחרון לפולין, בחודש יוני, נסעו איתי מיכה ושרה צופר. מיכה הביא איתו למסע מכתב נוגע ללב שבלתי אפשרי להישאר אדיש לו. את המכתב הוא הקריא בבית הכנסת נוז'יק ובמהלך קריאתו נתקעו לו המילים ולנו זלגו הדמעות.

את המכתב כתב דודו של מיכה, שלמה, לאחר השחרור לאחותו (אימו של מיכה) שהייתה בארץ. במכתב שלמה מעביר את תחושותיו ומחשבותיו לאחר השיחרור באופן מרגש ומטלטל. ניתן לראות איך בין השורות מנסה שלמה להעביר מציאות בלתי נתפסת.

מצרפת את המכתב שתורגם לעברית על ידי אנדראס בוליי, אשר תרגם בהתנדבות מתוך עניין רב. התרגום התבצע מתוך צילום המכתב שהתקבל מסבתא אסתר. היא לא ידעה להגיד לו היכן המקור.

מכתב של שלמה לדרברגר לדור.

תאריך כתיבת המכתב 12.7.1945

לאסתי האהוב שלום!

אני לא יודע אם קיבלת את שני המכתבים שאני כתבתי לך מקראקוב, או אם שמעת את ההודעות הרדיו. לפי הידיעות האחרונות ששמעתי, אני מאמין שלא קיבלת אותם, לכן המכתב הזה שאני שולח היום בבוקר עם החייל הראשון שפגשתי, יהיה עבורך בוודאי הפתעה שמחה, אבל יותר מכך גם הפתעה עצובה. השמחה שלך על כך שאני עדיין בחיים תספג בעצב, שרק אני לבדי נשארתי בחיים. אבל לו היית מכירה את המצב בפולין תחת השלטון הגרמני ( אני לא יודע עד כמה אתם שם, בישראל, בזמן המלחמה, ידעתם על מצב היהודים בפולין.) לא היית מתפלאת על העובדה שההורים היקרים שלנו, ורוזי היקרה ע"ה, הם לא בחיים אלא היית מתפלאת כיצד אני הצלחתי לשרוד. תארי לעצמך שמתוך 3.5 מליון יהודים בפולין רק 50 – 60,000, דהיינו 1.5% - 2% שרדו את הכיבוש הגרמני. עד היום לא מובן לי איך קרה שאני בין הנבחרים. זה הרצון הבלתי נתפס והקשה של הגורל שהוא יותר חזק מאתנו ואנחנו צריכים לקבל אותו בהכנעה אם אנחנו רוצים או לא רוצים. את יכולה להאמין לי אסתי היקרה, שאני נלחמתי כדי להציל את היקרים לנו. עד הרגע האחרון אני הצלחתי לשמור אותנו יחד. אני, כי אבא היקר שלנו ע"ה, אני מקווה שימחל לי [מוחל במקור] על כך, הוא היה חלש מידי, ישר מידי, דובר אמת מדי בשביל תקופת הברזל שלתוכה הגורל הציב אותנו. הוא לא יכול ולא רצה ללכת בדרכים מפותלות ועקומות בתקופה שללכת בדרך הישר משמעותה היא: מוות. הוא לא רצה לברוח או להתחבא, גם כשמחלון ראו איך מוציאים אנשים חפים מפשע מתוך החדרים שלהם ומוציאים אותם להורג ביריות. האופי האציל שלו התנגד לכל סוג של מסמכים מזוייפים, מתן שוחד או קשר עם תנועת הפרטיזנים, דרכים שאפשרו סיכויי מסויים לקנות את החיים. הוא היה פאסיבי נדיב תקופה שדרשה את הפעילות הכי נמרצת, וכך הבלתי נמנע היה צריך לקרות לו. אני לא נסעתי איתם ביום הבלתי נשכח של ה -18 לספטמבר 1942 ( יומיים לפני יום כיפור),זה אחד ממשחקי הגורל הללו, שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לקלוט בדיעבד. רק מי שחווה פעם מצב כזה יכול לקבל מושג על כך את אווירת הפחד הכנוע, הפחד האיום מהמוות, הגרמנים שמסתובבים בין היהודים, העמוסים ב 20 ק"ג של חבילות מעוררות רחמים. יהודים שנוסעים "לעבודה, במחנות, ותוך כדי כך הגרמנים בוחרים 14 אנשים שישארו כדי לסדר את מה מהגטו בצ'אבוב. זה טקס שלא מדברים בו מילה. מבט אחד מתוך עין הרוצחים הקרים והשתלטניים תנועה קטנה ובכניעה הנבחר "המאושר" עובר לצד שני. כדי להבין זאת צריך לעבור את החוויה ואת 8 החודשים הקודמים של רצח חופשי של יהודים בהם כל גרמני שחפץ בכך יכל לירות בך ללא תראה. המוצא היחיד שלי אז, כדי להשאר יחד, היה לנסוע איתם (למחנה) ואומנם זה מה שהתכוונתי לעשות ואני צעדתי לתחנת הרכבת ושם הוכתי על ידי השוטרים (במכתב מחוקה מילה שהיתה כנראה "פולנים" או "גרמנים") שליוו את הטרנספורט, את המשלוח, עד שאיבדתי את ההכרה. אבל התוצאה נשארת, אני נשארתי וההורים מתו. הוקל בהרבה לו הייתי נוסע אז איתם כי מבחינה נפשית אני סבלתי מכך נורא ואני סובל מכך עד היום.

אחותי האהובה, קשה לי לכתוב, ואני לא יודע אם את מבינה אותי לגמרי, בנוסף הדברים כל כך כואבים לי שאני לא יכול להמשיך ולכתוב על כך יותר. בהזדמנות אחרת אני אדווח לך בדיוק ובצורה כרונולוגית על האירועים מהיום שבו נאלצנו להפסיק להתכתב. מספיק שהיום אני נמצא בידיים של החייל בדרך אליך. אני מקווה שעוד מעט אני אוכל לספר לך הכל בעל פה, שאוכל לראות אותך אחרי 9 שנים, לחבק אותך ולנשק אותך .שעוד מעט אני לא אהיה יותר בודד ולבד כמו אבן. די נניח לעבר, בין כה וכה אי אפשר להחזיר אותו. על מצבי הגופני אני יכול לדווח לך שודה לאל אני  מרגיש כעת יותר טוב. כשיצאתי מן המחבוא הייתי חולה מאוד וחלש. לא פלא, 28 חודשים בחושך, לשכב או לשבת (אי אפשר היה לקום ולעמוד). בלי מספיק אוכל, בל מים, על האדמה החשופה, קיץ וחורף בחוץ, בלי אפשרות להחליף ולהתרחץ. תמיד בבהלה מהמוות, ובייסורים נפשיים איומים! אבל כאמור, תודה לאל אני כבר די בסדר.

אבל עכשיו אליך אסתי היקרה. לצערי עדיין אין לי כתובת קבועה כך שבינתיים אין לך אפשרות לשלוח לי מכתב. ואני כל כך סקרן לשמוע מה מצבכם? מה עושה אוטו היקר ויהודית הקטנה? אני מבקש ממך לשלוח דרישת שלום למשפחה בלונדון ובארץ, ברגע שיהיה לי מקום מנוחה( מקום מגורים). אני מצפה למכתב מפורט ממך על כל מה שעבר עלייך ב – 5 שנים האחרונות, בינתיים שוב דרישת שלום חמה ונשיקות לך ולבעלך היקר ובתך מאחיך האוהב שלמה.

נ.ב. את יכולה לכתוב לכתובת של החבר קרמר אותו פגשתי פה באקראי ושמאוד עזר לי. הוא כבר יודע את הכתובת המעודכנת שלי.

                                                                סלו

נדפס לראשונה ביום שלישי 05 אוקטובר 1999.

שיר לפני מותי

משפחת שטול גרה בנורלגיון ולאם המשפחה, רזיק (רבקה), היו 5 אחים ואחיות ולגדולה מביניהם קראו טקלה.

בגיל 27 עברה טקלה לחיות חיים חדשים בארצות הברית. לאחר מות האב, בשנת 1936, ביקש מקס (אחד האחים) מטקלה לשוב בחזרה ולטפל באימם פרידה, שנותרה לבדה ומרותקת לכיסא גלגלים. טקלה נענתה לבקשה וחזרה לבית הוריה. הטיפול נמשך עד שהאם נשלחה לשטוטגרד בתחילת שנות ה-40. האם נפטרה במחנה מטיפוס.

טקלה נשארה לחיות בבית הוריה, אך כבר הבינה לאן נושבות הרוחות ורצתה להתכונן לכך. להוריה הייתה מאפייה שבתקופת המלחמה עברה לבעלים חדשים והמשיכה לפעול. במאפיה עבד שוליה, שעמו טקלה נשארה ביחסים טובים. ביוני 1942 מסרה לו טקלה מזוודה עם בגדים במחשבה שכשתצליח לברוח תוכל לחזור ולקחת את בגדיה ושיר שחיברה בגרמנית.

טקלה נשלחה לאשוויץ ונספתה ב8 למרץ 1943.  

לקראת תום המלחמה הצליח מקס לברוח עם משפחתו לאנגליה ומשם הגיע לארצות הברית. בתום המלחמה ולאחר כיבוש האמריקאים את גרמניה, ביקש ממקס ממכר שלו, חייל שהיה בין כוחות הכיבוש, לחזור לבית הוריו ולברר אם יש ידיעות ממשפחתו. החייל הגיע למאפייה שהייתה בבעלות ההורים ושם נמסרה לו מזוודת הבגדים של טקלה ובה השיר שכתבתה. השיר תורגם לעברית ואלו הן מילותיו:

פגישה עם דום מאוריציו

את דום מאוריציו פגשתי במקרה במהלך הכנת הסיור לדרום איטליה- חיכיתי בפתח המנזר ביום גשם וחיכיתי שמישהו יפתח. כשאני רטובה מכף רגל ועד ראש ולצידי אמנון, שמדריך איתי את הסיור, הופיע דום מאוריציו שהופתע מהעובדה שאנחנו יהודית מישראל (ולא פחות מהדבקות שלנו במטרה).

דום מאוריציו עמד מולנו עם דמעות בעיניים ונשבע שכשנגיע לטייל עם קבוצה הוא ידריך אותנו, ואכן כך- ביום רביעי בבוקר הקבוצה, אמנון ואני פגשנו אותו.

דום מאוריציו הוא אב המנזר הראשון בעולם של מנזר סן בנדטו הממוקם בסוביאקו מעל עמק ירוק משכר ביופיו. איש עם שאר רוח שבחר את דרכו הנזירית בשלב מאוחר בחייו בטענה כי דיאלוג אמיתי מכבד וחברי בין הנצרות ליהדות הוא תנאי ותקווה לקיום שפוי של החברה האנושית. את חייו הוא מקדיש למחשבות טובות ומעשים טובים וחי במנזר עם ארבעה נזירים נוספים בלבד. אחד הסיפורים שסיפר לנו דום מאוריציו בסיור הוא שבזמן הארוחות, כדי לא לבזבז זמן, הוא קורא מהברית החדשה ואף הוסיף שחבר סיפר לו בסוד שהמקום היחיד בו הוא קורא ספרות שאיננה תורה הוא השירותים.
במהלך הסיור נדדנו בין כותלי המנזר שמחביא בין כתליו חלקים שלמים מהוילה שהקיסר נרון בנה לעצמו לצד מגדלים מימי הביניים והריסות מימי מלחמת העולם השנייה. את הסיור הוא הדריך במסירות ואהבה שריגשו אותנו עד מאוד.

ילדי טהרן

לאחרונה הקרנתי באולם מזרע את סרטה של טלילה פרנק העוסק במלחמה של ילדי טהרן. הסרט נגע לליבותיהם של רבים ולהקרנה השנייה הגיעו כפול אנשים מאשר לראשונה.

לאחר הקרנת הסרט הגיעו אלי (למייל ובעל פה) התייחסויות מעניינות ומורכבות, ובעקבותם נחשפתי לזווית ראייה שלא חשבתי שאפגוש בה.

בין הצופים היו ששאלו את עצמם במה ילדי טהרן מיוחדים ומדוע מגיעות להם זכויות, "הרי הם הגיעו לארץ בראשית 1943 בזמן שאנחנו התגלגלנו באירופה עוד שנתיים, שלוש ויותר". צופה אחר ציין ש"הם לא סבלו כפי שאני סבלתי במחנות". כמובן שאינני רוצה ויכולה להתווכח עם שורדי השואה שאירועי הימים הנוראיים ההם צרובים חזק חזק בנשמתם לנצח, אך כן חשוב לי להביע בצניעות את דעתי.

בין השורדים ישנם ניצולים שעברו את אושוויץ ומחנות שונים נוספים, אחרים שרדו ביערות, שוטטו בברית המועצות, עברו את הגולאגים בסיביר, חלק שרדו עם בני משפחותיהם וחלק נשארו לבדם והוחבאו על ידי אנשים טובים. אסור לשכוח שהיו מאות אלפי שורדים שלכל אחד סיפור מיוחד משלו, כל אחד היה בגיל אחר ובמצב משפחתי שונה. ביניהם היו ילדי טהרן שרבים מהם אבדו את בני משפחתם, נקרעו מסביבת ילדותם, שוטטו לבדם ארבע שנים ולא זכו להיות פשוט ילדים. לכל אחד הסיפור האישי שלו והמחיר הנורא ש'זכה' לשלם. אין שום מקום להשוואה. הזכויות שמדינתינו חייבת לאותם ניצולים הם חובה מוסרית שלנו כלפי האנשים האלו. אני חושבת שלטרגדיה ההיא אין היררכיה ומקום להשוואה.

את דעתי אני מביעה כאחת שלא עברה את הימים ההם ומתבוננת בדברים כאדם, כאם, כאישה וכחלק מהחברה הישראלית.

בהזדמנות זו אני מפרסמת כאן סיפור מקוצר נוסף על אחד מילדי טהרן שהגיע לידיי בעקבות הסרט:

אלכסנדר (אולק) אבנת

אולק נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב שבפולין, כבן יחדי למשפחה ששמרה על קשריה עם היהדות אך במקביל ניסתה לחיות כ"כל הגויים" (בביתו דיברו פולנית ולא יידיש).

‏עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גוייס אביו כרופא לצבא הפולני בעוד שהוא ואימו החלו לברוח מפני הגרמנם מזרחה יומיים לפני תחילת המלחמה, עד שנפלו בידיי הרוסים שהתקדמו ממזרח למערב. בזמן זה אביו של אולק ערק מהצבא הפולני המובס והצליח למצוא אותם. במשך כשלוש וחצי שנים נדדה המשפחה ברחבי ברית המועצות ומקצוע האב הנדרש הקל עליהם במקצת בזמן המלחמה.

בשנה הראשונה המשפחה חיה בעיירה זברז' שבמערב אוקראינה וחייהם היו נוחים יחסית עד שנפלו במלכודת הסובייטית. הסובייטים ניהלו הרשמה למעוניינים לחזור לפולין הכבושה על ידי הגרמנית ומשפחתו של אולק אשר רצתה לחזור לביתה ומעמדה בקרקוב, התפתתה וחתמה תוך ויתור על תעודת האזרחות הסובייטית. כמוהם היו אלפים נוספים והסובייטים הגלו אותם לסיביר מכיוון שראו אותם כ"אלמנטים לא בטוחים". סיביר הוא האזור הקר ביותר בחצי הכדור הצפוני ורוב הגולים הועסקו בכריתת עצים תוך שהם סובלים מקור, רעב ומחלות במשך שנתיים שלמות. יחד עם זאת, באופן אבסורדי לחלוטין, ההגליה לסיביר הצילה אותם מצפורני הנאצים בפולין. 

לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, שוכנעו הסובייטים תחת לחצן של בריטניה וארצות הברית לשחרר את עצורי המחנות והם יצאו דרומה לרפובליקות המוסלמיות. אולק ומשפחתו נסעו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. בתחילת שנת 1943 הצטרף אולק, בחסות "צבא אנדרס" לקבוצה גדולה של ילדים יהודיים. הפולנים לא הרשו להוריו להצטרף מפאת גילם. ילדי הקבוצה נסעו משם לטהרן ומשם דרך אוקיאנוס ההודי ותעלת סואץ למצריים ובהמשך הגיעו ברכבת לארץ ישראל. עוד בטרם הגיעם חולקו הילדים לפי תנועות הנוער השונות וכך הגיע אולק במסגרת חברת נוער שומרים למשמר העמק ומשם הגיע עם מספר חברים לקיבוץ מזרע והצטרף לגרעין "עין-גדי". הוריו נשארו בסמרקנד, לאחר המלחמה חזרו לפולין ועלו ארצה בשנת 1949.

כשאולק הגיע לגיל 14 אולץ להפסיק את לימודיו ומעולם לא השלים אותם. בהיותו מעל גיל 40 השלים תואר ראשון בסוציולוגיה, עבד ב"מכון לחקר הקיבוץ" והשלים תואר שני ודוקטורט בסוציולוגיה. בגיל 61 נהרג בתאונת דרכים. 

סיפור נדיר

את רונית רגב פגשתי השנה באחד הסרטים, אותם אני מעבירה באולם מזרע בליווי הרצאה מתווכת.

לא הכרנו קודם לכן. רונית ניגשה אלי וסיפרה לי בצניעות כי יש בידה מסמך מעניין ובעל ערך לזיכרון השואה. באותו ערב שלחה אליי את סיפור ההישרדות של אמא שלה, בתוספת ברכות ומילים משיחות מימים דרמטיים ורחוקים.

לאחר שביקשתי מרונית אישור לשתף אתכם בסיפורה, אני שמחה לחלוק אתכם סיפור מרגש שאין כמותו, כולל מכתבים מעולם שלעולם לא נוכל באמת לרדת לעומקו.

כשאמה של רונית עלתה לארץ מהולנד היא הביאה איתה חוברת עליה שמרה במגירתה. את החוברת הראתה לילדים אולי פעם אחת בחייה ולאחר שההורים נפטרו ונאספו חפציהם מדירתם בחיפה רונית מצאה את אותה החוברת במגירה.

מדובר בחוברת ציורים שצויירה על ידי נערה בת 20, שהייתה עם אמה במסתור, בכפר במזרח הולנד. למרות גילה, הציורים נראים כאילו צוירו על ידי ילדה צעירה.

החוברת הוכנה לכבוד יום הולדתה ה-20 שחל בינואר 1945.

מלבד אותה החוברת נמצא גם ציור/ ברכה שצייר וכתב בן דודה של אמה שהיה איתה במסתור. 

הבית בו הסתתרו

בשנת 2015 אמא של רונית נפטרה. בן הדוד שהיה צעיר ממנה ב11 שנים ובסיום המלחמה היגר ללונדון היה ערירי ונפטר גם הוא. הנערה שהכינה את החוברת בזמן שהותם במסתור היגרה לאחר המלחמה לארצות הברית וחיה את חייה בשיקגו. כיום היא בת 91, נשואה אך ללא ילדים ורונית שומרת על קשר טלפוני איתה. כשמצאה את חוברת הציורים שציירה היא שלחה לה תצלומים, אך היא כבר לא זכרה.

הציורים בחוברת מדברים בעד עצמם ומבטאים באופן יוצא דופן את החיים, התחושות והחלומות לעתיד טוב יותר.

כיום החוברת בת 70 +, שלמה, אבל שוליה מתפוררים וכך גם הציור ועל מנת לשמר את הזיכרון המופלא הזה, רונית ומשפחתה מעוניינים להעביר את החוברת למקום המתאים ביותר לצורך ההנצחה והזיכרון.

בנוסף לחוברת נמצא באותה מגירה סיפור חייה של אמה עד סוף המלחמה. הסיפור נכתב באנגלית ותורגם לעברית, ככל הנראה, כשהתבקשה למסור עדות.

 הסיפור עוזר להבין את הציורים בחוברת.

לחצו כאן לקריאת הסיפור

אותי הסיפור ריגש מאוד, אך התוספות אותן מצאה במגירת אמה לאחר שהלכה לעולמה הן פשוט בלתי נתפסות. האנשים לא שרדו, אך אהבתם שרדה וקולם נשמע לפתע לאחר 70 שנים. מיוחד, מופלא ומביא את הדמעות לעיניים. 

הסיפור של עדינה וייס

 אני מצרפת כאן את סיפורה האישי של אדלה וייס, אחת מילדות טהרן עליה אני כותבת ספר בימים אלו ממש.

זכור לי כי נולדתי סמוך לחג ראש השנה, השאלה איזו שנה? שנת 1931, לא אולי 1935, יכול להיות שנולדתי בשנת 1933? אני חוגגת בראשון לאוקטובר 1932, ככה החליט במזרע, אבי החדש ישראל להב ואני בהחלט מקבלת את זה.

בזכרונות ילדותי אני מפשפשת כמו באלבום שרבות מתמונותיו חסרות, מנסה לנחש, מה היה מונח במקום הריק. בראשון לספטמבר 1939 הייתי ילדה קטנה כנראה בת שש. ביום שפרצה המלחמה השתנו חיי, נקטעה ילדותי, קטעים רבים נמחקו מהזיכרון ועד היום אני מנסה להרכיב את הפאזל.

נולדתי בורשה לצ'שה וסלאבק פיימנט. משפחה אמידה. היינו שלושה ילדים. שמעון, שנפטר לפני המלחמה ורפאל אחי הקטן שנרצח במלחמה. בבעלותנו היה מפעל פרוות גדול, בית מרווח עם חצר גדולה, דבר לא חסר... ואני לבושה בשמלה ארוכה ואלגנטית רוקדת ואלס לצליל פסנתר הכנף שהיה בביתנו. הוריי היו חילוניים, דיברו פולנית, אך חגגו את החגים היהודיים. זכורים לי נרות השבת, נרות חג החנוכה, שולחן סדר הפסח... ובעיקר בית מכניס אורחים, שמח, הומה אדם. הייתה לי ילדות מאושרת. מעניין בנערותי לא הצלחתי להיזכר בפניהם של הורי, לא הייתה לי אף תמונה, היו לי מהם זיכרונות חמים, אך לא היו להם פנים....

ב – 1.9.39 התעוררתי לרעש מחריד של הפצצות, התעוררנו כולנו ורצנו לחפש מקלט, הרחוב היה מלא באנשים שניסו למצוא מחסה מההפצצות. המטוסים הגרמנים החשיכו את השמיים והפילו עלינו צעצועי ילדים ממולכדים בפצצות. אמא צעקה לי שלא אעז לגעת באף צעצוע. איזה רעש, צעקות מחרישות אוזניים... הגענו לבית של סבתא. למחרת בבוקר כשקמתי גיליתי כי יש לי קבוצה קטנה של שערות לבנות על הראש.

עד הקמת הגטו גרנו בצפיפות גדולה אצל סבתי. ב – 15.11.40 עברנו להתגורר בתוך גטו ורשה שממוקם היה ממש במרכז העיר. מעניין שאני לא זוכרת שהוריי היו מסומנים בסרט שרוול. אני בטוחה שסומנו, אך אולי לי כילדה זה לא נראה חריג במיוחד. 

החיים בגטו היו קשים מנשוא. פחד, צפיפות, חרדה גדולה. הרעב, המחלות והקור הנורא הביאו למותם של אלפים. זכור לי כי פעם אחת ראיתי בגטו גרמני עם כלב גדול. היות ובילדותי היה לי כלב לא פחדתי ממנו ניגשתי אליו בשקט בלי שהגרמני שם לב וגנבתי לו את העצם. כנראה שהייתי רעבה מאד. אבא החליט שעלינו לברוח מהגטו. בעזרתו של גוי, שלפני המלחמה עבד אצלנו במפעל הפרוות, הצלחנו באישון לילה להימלט. זכור לי השאל שחימם אותי בקור המקפיא שהיה בחוץ. פנינו לכיוון מזרח במטרה להגיע אל אזור הכיבוש הרוסי. למה אמא ורפאל הקטן לא באו איתנו? למה נשארו בגטו? כנראה לא אדע לעולם!

מסלול הבריחה היה רצוף בסכנות. בכל מקום שרצו גרמנים ומלשינים פולנים. זמן לא רב לאחר שיצאנו לדרך נתפסנו. הביאו אותנו למגרש גדול בו בערו מדורות,  היינו רק אני ואבא, אבא אמר לי – אנחנו לא נשארים פה! התחלנו לברוח, אבא אמר לי שהוא יעמוד ואני אזחל בשלג, כך יחשבו שאנחנו עמוד חשמל ואבן, אני זוכרת שזחלתי בזהירות עד שהתרחקנו מאזור שבו היו יריות, אבא הרכיב אותי על כתפיו ורצנו. הצלחנו בדרך לא דרך להגיע לעיר ביאליסטוק שתחת הכיבוש הרוסי, אבא אמר שכשהוא יוכל, הוא יביא את אמא ורפאל הקטן. יותר לא ראיתי אותם.

נתיב הבריחה הוביל אותנו לקולחוז באזור טשקנט, אבא עבד כחקלאי אצל אחד האיכרים ואני נשארתי בבית עם אישה זקנה שטיפלה בי. היה מחסור בכל. ומהר מאד חליתי כנראה בטיפוס. אני זוכרת שקיבלתי טיפול בבית חולים ואחר כך אבא העביר אותי לבית יתומים שהיה ממוקם במנזר קאתולי. מהר מאד למדתי רוסית, למדתי את כל התפילות והמנהגים הנוצריים. היום אני חושבת על כל המעברים שעשיתי בגיל כל כך קטן. על ילדה בת שש שאיבדה את אמא, את אחיה הקטן, ילדה שבלילה נמלטת בשלג כשמסביב יורים לכל עבר והיא זוחלת בשלג בחושך פשוט כי היא רוצה לחיות, והמעבר לפנימייה ולמנזר...  כל זה עבר עליי?

אני זוכרת שיום אחד אבא בא לבקר, הוא הביא ככר לחם, בצע אותה לשניים ונתן לי את החלק הקטן יותר, התרגזתי, רציתי את החלק הגדול, אבא הסביר לי שהוא צריך את החלק הגדול יותר כי הוא גדול יותר ממני וצריך יותר, אני התעקשתי והוא נתן לי את החלק הגדול, אני מצטערת על זה עד היום, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. עוד באותו יום הגיעו משאיות ולקחו אותנו (את הילדים היהודים) למסע, הילדים האחרים צעקו אחרינו בלעג "יהודים מסריחים נוסעים לפלשתינה". לא הרגשתי כלום, התלאות הפכו אותי לקשוחה. ישבנו במשאיות עם ברזנט, הייתי חולה באנגינה באותו היום, נסענו המון שעות, לא זוכרת לאן, אכלנו בשר של סוסים וחלב של נאקות, אחרי זמן רב מאוד הגענו לטהרן. את אבא לא ראיתי יותר.

בטהרן שיכנו אותנו באוהלים לפי קבוצות גיל. בכל בוקר נעמדנו למסדר, הנפנו את דגל ישראל ושרנו את השיר "אנו שרים ועולים". למדנו עברית, שירי ארץ ישראל ובשעות הפנויות התפלחנו לשוק המקומי לגנוב אוכל. יש לי זיכרונות טובים מטהרן, אך בתקופה הזו כבר הייתי מאד קשוחה, לא האמנתי לאף אחד וסמכתי רק על עצמי. ידעתי כבר שאני לבד בעולם, אך קיוויתי שלפחות עוד אשוב ואפגש עם אבא.

מטהרן יצאנו לכיוון קראצ'י שבהודו, מקראצ'י המשכנו באוניה לפורט סעיד. היינו מלאי כינים. רבים מאתנו היו חולים מאד, בעיקר בדלקות עיניים. עשינו קומפרסים עם שתן כי לא הייתה ברירה. באוניה ישנו על ערסלים כשאנחנו כל הזמן עם חליפות הצלה עלינו כשהקברניט מנסה לתמרן בין מוקשי הים הרבים שהיו בנתיב ההפלגה.

מפורט סעיד הגענו ברכבת לארץ. איזו התרגשות, איזו קבלת פנים...זרקו לנו תפוזים, מחאו לנו כפיים – כמה שמחה הייתה שם ואני רק חשבתי לעצמי – מה הם רוצים מאתנו? אני חושבת שכבר הייתי חסרת רגישות ואולי פשוט מאד עצובה.

נשלחנו לכפר חסידים, שם פגשתי את הנרייטה סאלד ודורה באדר, שעבדה כמטפלת. הייתי ילדה פרועה ואלימה, והנרייטה סאלד רצתה שאגיע למוסד מיוחד לילדים אלימים, אך דורה באדר התעקשה לקחת אותי תחת חסותה. כשראתה אותי מתפללת שהוריי יחזרו אמרה לי בפסקנות – הורייך כבר לא יחזרו!!!  אהבתי את דורה בכל ליבי. היא הייתה אישה נפלאה. רק בזכותה הגעתי עם עוד 24 ילדים אחרים לקיבוץ מזרע.

במזרע התחלתי לחיות מחדש. למדתי לדבר עברית, למדתי קרוא וכתוב וחשוב היה לי להשתלב בחברת הילדים. זה לא תמיד היה קל, הייתי בכל זאת שונה, אמנם היו עוד ילדים כמוני, אך היינו אחרים. למשל אני נהגתי להחביא מתחת למזרן השינה שלי לחם. בכל פעם שהילדים היו מגלים זאת הם היו לועגים לי. לא יכולתי לעצור את ההרגל הזה, כי מה יהיה אם מחר לא יהיה לי לחם לאכול? סיפרתי להם שבילדותי היינו משפחה עשירה ושהיה לי כלב גדול גדול, שהייתה לי בובה מדברת... הם צחקו, לא האמינו לי... לעיתים הגבתי באלימות, לעיתים שתקתי ועם חלוף הזמן כבר לא הייתי בטוחה אם יש ממש בזיכרונותיי ואולי אכן בדיתי את הדברים ממשאלות ליבי. אחרי שנים פגשתי בדרך מקרה את אחות אימי בארץ והיא נתנה לי תמונות וסיפרה לי על עצמי בתור ילדה, הפגישה איתה אימתה את זיכרונותיי. היא אפילו נתנה לי תמונה שלי עם הכלב . היא גם הביאה לי תמונה של אבא ואמא. החזירה לי את הפנים לזיכרונות המעורפלים.

במזרע אומצתי על ידי חיה וישראל להב. הייתי הילדה היחידה במזרע שאומצה חוקית.

ישראל וחיה היו לי הורים לכל דבר. הם פתחו את הלב, פרשו אליי ידיים ונתנו לי חיבוק ואהבה בהם אני נעזרת כל חיי. רבים מבני משפחתם נרצחו בשואה והייתה להם רגישות רבה אליי. אהבתי אותם, סמכתי עליהם, ידעתי שאני חשובה להם ושהם דואגים לי. בייני לבין אורה ואסתרקה היה שיוויון מלא. הרווחתי גם אחיות. פתאום הייתה לי משפחה.

אורה מספרת כי לפני שחיה להב נפטרה היא קראה לה וביקשה כי תדאג ותשגיח על עדינה.

חיה וישראל חיבקו אותי, נישקו אותי, נטעו בי ביטחון וציידו אותי בכלים מתאימים לחיים. לעולם לא אשכח את החיים שלי במזרע. אהבתי את הקיבוץ ואת המשפחה החדשה שלי. כאן התבגרתי, כאן חזר לי הביטחון, כאן קיבלתי במתנה משפחה, כאן חזרה אליי האמונה כי יש אנשים טובים בעולם. כאב האובדן יהיה נטוע בליבי לעד, אי אפשר להשתחרר מהימים האפלים ההם, מהטראומות, אך בצד זה, לעד אשא איתי את יופיו האנושי של המקום הזה שנתן לי הזדמנות שנייה לחיות את חיי.

כיום יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, אחד עשר נכדים ובקרוב מאוד יהיה לי נין.

אנו משפחה מאוד מלוכדת ומאד מקושרת.

מאושרת – כן, אבל מזרע זה מזרע!

הדרוזים והשואה

לפני כעשור פגשתי לראשונה את בותיינה מדליית אל כרמל, נוצרו קשרים מצויינים עם בעלה תמיר, ילדיה, משפחתה המורחבת והיא ואני נהיינו חברות טובות. בשבוע שעבר יצאתי עם "דורות זבולון" לבקר אותה. הקבוצה מנתה כ80 איש, ביניהם כ20 ניצולי שואה, חלקם בני הדור השני, חלקם חוו את השואה דרך עיניי הישוב היהודי וכולנו ישבנו מול אישה דרוזית צעירה המסבירה מדוע השואה חשובה גם לה. תמיד חשבתי שאני יודעת על הדרוזים, אך אחרי המפגשים איתם ועם אנשים מרכזיים במועצה המקומית ובמערכת החינוך הבנתי עד כמה אנחנו לא מכירים את שכנינו הלוחמים לצידנו, החיים בתוכנו ואלו שעוברים איתנו את השעות הקשות, השמחות, צולחים איתנו את הבעיות ושמחים עם ההצלחות. דרך בותיינה הצלחנו להכיר את כל אלו ולהבין שיש לנו שותפות גורל של ממש. במפגש עם בותיינה התוודענו לחברה הדרוזית המורכבת והמיוחדת החיה בתוכנו.

במפגש עם בותיינה היא סיפרה לנו שהחלל הראשון במבצע "עמוד ענן" היה בן דודה ועוד לפני כן נולד הרעיון המשותף לשניהם להביא את סיפור השואה לחברה הדרוזית. העובדה שהשואה נמצאת בלב הקונצנזוס הישראלי לא הייתה הסיבה העיקרית לכך, אלא בעיקר כי ניתן ללמוד מהשואה וחשוב להוציא מתקופה חשוכה זו את התובנות הנכונות. בעיניהם זו שליחות להכיר את הסיפור הטרגי של העם היהודי. להזדהות עם הכאב ולחנך מהמקום הנמוך הזה אליו הגיעה החברה האנושית לסובלנות, לאהבת האדם, לקבלת השונה, החריג ובעיקר לומר לא לשנאה, להסתה וגזענות.

את ההסברה הזו בותיינה בחרה לעשות דרך אומנות הציור. דרך הציור היא מבטאת את פחדיה, דאגותיה וחלומותיה לגבי המקום בו היא חיה ואוהבת. בותיינה מציירת מתוך עדויות וסיפורים שפגשה. עם הציורים האלו היא עוברת בכיתות בבתי ספר דרוזים ויוצרת דיונים הקשורים בדילמות מוסריות ובסט ערכי. ניתן לומר ללא ספק שבותיינה הכניסה לחברה הדרוזית את המודעות לנושא השואה. היא לא מפסיקה ללמוד על הנושא וכבר הספיקה להיפגש עם פוליטיקאים אומנים, קבוצות של הצבא, בני נוער ועם אנשים מבוגרים. 

בותיינה אישה מרתקת והיה מרגש מאוד לשמוע אותה, בחורה צעירה ואם לשלושה מדברת על הזיכרון. זו המציאות הישראלית במלוא עוצמתה.

לאחר ההרצאה של בותיינה ניגשנו למרכז משפחתי לגידול צמחי מרפא ומשם למסעדה מקומית שבה פוטה, אישה מיוחדת במינה, הכינה לנו אוכל טעים.

אשמח מאוד אם תשתפו את זה, כי כיף לשמוע על אנשים עם ערך מוסף ולקחת הפסקה קצרה משאר החדשות.

בסיום המפגש הקבוצה ביקשה ממני להוציא סיור משותף לפולין- יהודים ודרוזים ביחד. אני רוצה להודות לפוטה על האוכל הטעים, לבותיינה ותמיר על האירוח וההרצאה ולסמיח חלבי על ההרצאה המדהימה על הדרוזים בחיינו.

נתראה עם הקבוצה הבאה.