הסיפור של אמא – רות גילברט לבית קריילסהיימר

נולדתי בנירנברג בגרמניה  ב-1925 ולאחר שהורי נפרדו  עברתי עם אימי ואחי שהיה צעיר ממני בשנתיים להתגורר בבית סבי וסבתי בעיירה קטנה – פלוס שהייתה במרחק של שעתים נסיעה ברכבת משם. בעיירה חיו משפחות יהודות בודדות. רבים מהיהודים  שמשפחותיהם התגוררו במשך עשרות ואף מאות שנים, עזבו למקומות אחרים ואל מעבר לים בשנות המשבר הכלכלי.                                                                                    
היותי אדם נרדף בגלל יהדותי טבועה בי מאז מלאו לי  7 או 8, למעשה משנת 1933 שבה עלה לשלטון הרייך השלישי. 
בבית הספר הממלכתי  שבו למדתי הייתי מבודדת חברתית, נתונה לחרמות ועלבונות  מצד הילדים. זכור לי היטב כיצד אחד הילדים הלשין עלי על מעשה שלא עשיתי ועל כן המורה הכתה אותי במקל על אצבעות ידי. חשתי כה  מושפלת  ופרצתי בבכי – שעות רבות לא יכולתי להרגע – היה ברור  לי שכל זה קרה בגלל היותי יהודיה.
ב-1935בהיותי בת 10, לא אפשרו עוד ליהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים ועל כן עברתי ללמוד בבית ספר פרטי שנוהל ע"י נזירות. כעבור 3 שנים, הוא הולאם והיהודים הבודדים שלמדו בו – סולקו.                             
לא נותרה ברירה אחרת וכדי שאוכל להמשיך ללמוד, נשלחתי ב-1938  לנירנברג לבית הספר היהודי. אני ובנות יהודיות נוספות גרנו בדירה בבית סמוך לבית הכנסת. לא עברו חודשיים לשהותי שם ובלילה שבין ה- 9  ל- 10 בנובמבר התעוררנו בבהלה לכל צעקות. הוציאו אותנו אל הרחוב והיינו עדות להתפרעות המונית, פגיעה ברכוש היהודים ושריפת בית הכנסת. ברחנו כל עוד נפשנו והסתתרנו עד הבוקר. בזה למעשה תמו לימודי הרשמיים, חזרתי לבית סבא וסבתא בפלוס.
חיי היהודים בגרמניה נעשו קשים מיום ליום ועל כן במרץ 1939החליטה המשפחה  לשלוח אותי להולנד עם קבוצת ילדים – במה שכונה – קינדר טרנספורט, בתקוה ששם יהיה קל יותר. בהולנד התגוררנו בבתי ילדים עד לכיבוש הגרמני במאי 1940. בית הילדים הפך למפקדת הצבא הגרמני ואנחנו פוזרנו בין בתי משפחות.
בתקופה שבין מאי 1940 ל- פברואר 1942 שהיתי בביתן של שתי משפחות ותפקידי היה לבצע עבודות משק בית, כמובן שלא ניתן לי ללמוד בבית ספר. לצאת מהבית לא אפשרו לי ועם הזמן היציאה הפכה להיות מסוכנת בגלל התעצמות הרדיפות נגד היהודים. מעתה נדרשו לענוד תלאי צהוב, נאסר עליהם לסוע בתחבורה הציבורית וכן לצאת לרחוב אחרי השעה 8 בערב. השהות בבית המשפחה הייתה קשה עבורי בגלל יחס פוגע נצלני ומעליב. לא רציתי להשאר עוד בביתם וכך הגעתי לבית היתומים היהודי באמסטרדם. ביולי 1942 הוחל בשילוח היהודים למחנות ההשמדה, יהודים היו נתפסים ברחוב מוכים, מועלים על משאיות ולא שבים עוד.  החיים היו מלאי פחד. מבית היתומים נשלחנו אני וכמה נערות בוגרות נוספות לעבוד בבית תינוקות יהודי שממוקם היה באזור אחר של העיר. כדי שנוכל להגיע מבית היתומים לבית התינוקות, קבלנו אישור עבודה וכך נמנע גרושינו למחנות באותו זמן.
באחד הימים כששבנו מעבודתנו בבית התינוקות, מצאנו את בית היתומים ריק – כל הילדים הוצאו ממנו ונשלחו למחנות ההשמדה. במשך שלושת החודשים הבאים שהיתי באמסטרדם בבית דודתי – אחות אימי. בדירתה הקטנה הצטופפנו הדודה, שכמה חודשים קודם לכן בעלה נתפס ברחוב ולא שב, בנה התינוק אני וגם אחי והסבים שברחו מפלוס. באחד הלילות הגיעו הגרמנים ולקחו באכזריות את אחי והסבים, אני ניצלתי בזכות אישור העבודה שהיה לי. לאחר המלחמה נודע לי שהוסעו לסוביבור ושם נרצחו. אימי נשלחה מגרמניה למחנה ההשמדה ריגה ומשם לא חזרה. גם אבי נספה באותו מחנה. הדודה מאמסטרדם גם היא הושמדה.      היה ברור שאי אפשר עוד להשאר באמסטרדם. המחתרת ההולנדית שפעלה להצלת יהודים, העבירה אותי ואת בן הדודה מיד לאחר אותו ארוע, לביתם של אנשים נפלאים קלאס ווסלינה סחורמן בכפר פארספלד שבמזרח הולנד. שנינו אני ובן דודי ובחורה יהודיה נוספת, הצטרפנו לבית שבו גרו האיכרים ושבעת ילדיהם.  האנשים הללו סיכנו את חייהם כדי להציל אותנו.
מפחד הסגרה ובגלל ריבוי ההלשנות בכפר, נאסר עלינו לצאת מהבית. בכל פעם שהיה חשד להסגרה נכנסנו למחבוא שקלאס בנה עבורנו. זה היה תא קטן מאד ברוחב 75 ס"מ ללא חלון, מאחורי קיר כפול בצמוד לדיר ולרפת ובו 3 דרגשים – זה מעל זה. הכניסה למחבוא היתה בעזרת סולם מפתח עליון. בכוך זה היינו ישנים גם בלילה ולעיתים בילינו בו אף במשך היום. בהיותנו בפנים, קלאס כיסה את הפתח במכסה  ועליו פיזר מספוא. בבוקר היה פותח את התא ובמשך היום שהינו בבית. כך עברה עלינו תקופה של שנתיים ו-3 חודשים עד הגיעם של חיילי בנות הברית ששחררו את הולנד מהכיבוש.

כולם שמחו. אני עמדתי שם לבדי בידיעה שכל משפחתי  הושמדה – נערה ללא ילדות ללא נעורים.

תגובה 1:

  1. סיפור מדהים ונוגע ללב ולמרות שכבר כאילו שמענו סיפורי הסתתרות והצלה, כל סיפור מרגש מעלה מחדש צמרמורת על מה שעברו יהודים חפים וכמה חבל שלא נמצאו יותר מצילים יפים.מגיע לסיפור זה שישמר ושיושמע לציבור.
    תודה ששיתפת אותנו

    השבמחק