יום חמישי, 21 בפברואר 2019

טיול נשים לויטנאם - הכפרים באזור סאפה

את הלילה האחרון בילינו תחת ענן ערפל כבד שמנע מאיתנו להתבונן בנוף ממרפסת החדר תוך כדי שינה.
בשעות הבוקר הביסה השמש את העננים, השתלטה על מזג האוויר וחיממה אותנו באהבה.
יצאנו בשני טרנזיטים שקיפצו על השביל המוביל לכפרים, קפיצות שמיידית הרסו את כל השרירים שרוככו על ידי המסג'. בקיצור, צריך לחזור שוב על המסג' והפעם להתרכז בגב התחתון בואך לישבן המוכה.

יצאנו לטיול רגלי כנסיכות v.i.p המלוות בעשרות נערות שהקיפו אותנו מכל עברינו, שומרות שמאומה לא יקרה לנו. השתוממנו מקבלת הפנים החמה והצפופה ובהדרגה התברר לנו שאנחנו מוקפות בלהקות שלמות של נשות הבלנק מונג, הרד דזאו, התאי, הקין ומה לא. המתבונן מהצד ראה חומה נשית ויאטנמיות ובתוכה מעגל נשותינו שלנו, כשאין שום סיכוי להשתחרר. כל אחת רצתה להבטיח שנקנה רק ממנה. אין ספק שהן אלופות בלוגיסטיקה. על אחת התלבשה שלישיית בנות, חסמה את שדה הראייה, מנעה כל תגובה אפשרית והציגה לראווה את מעשי ידיה לתפארה. מעניין, הן לא רבו ביניהן. אזורי השליטה היו ברורים להן ואנחנו לא יכולנו ללכת לאחור, לא לצעוד קדימה, ואם היינו מתיישבות, אפשר וסל המרכול העמוק שעל גבן היה נשפך עלינו, כמו גם הדונגים מהארנק. קריאות מצוקה החלו להשמע מכל עבר. חנה חששה לחייה, פנינה בכוחות על הצליחה להדוף שתי שלישיות, אך מיד נולדו להן ממלאות מקום. בהדרגה ראיתי מזווית העין את הארנק של מרימי נפתח כשביידיה כבר מונחים, תיקים, צמידים ומה לא. רשרוש הארנקים הלך וגבר ובמקביל החלטתי שהפעם אני לא נשברת, שכן במרפסת ביתי כבר ניצבת מכולה מלאה ביצירות הויאטנמיות ואני כבר מתכננת מכירה פומבית.
הבוסית שהייתה ממונה עליי, מי יודע אולי סדרן העבודה של הכפר משבץ אותן, המשיכה ללחוץ. למראה פנייה היפות, עיניה העצובות ועונייה הרב, נשברתי שוב. ניגשתי לפינה והקלתי עליה מעט מהסחורה העמוסה על גבה. גם אצלה התפזר הערפל ופינה מקומו לשמש.

כל היום הסתובבנו בין הכפרים, צמודות למשמר הראש המלכותי והנחוש, תוך שאנו לומדות את אורחות חייהן מלידה עד קבורה, מנסות לנחש את חלומותיהן, מבקרות בבתים, בבית הספר, בנול האריגה.
אכן עולם נסתר. אקזוטי. המון אמפטיה יש לי לבנות האלה שיומיום נלחמות באומץ בעוני המשווע לעזרה, נלחמות על עצמן, על ילדיהן, נלחמות בשדות האורז, בטיפול בילדים, הולכות ברגל יום יום עשרות קילומטרים בין הכפרים לפגוש תיירים, לגעת בחלל שמחוץ לכפר הקטן. הן מעולם לא יצאו מהכפר, לא ראו את עיר הבירה האנוי. את חוויות העולם הן שואבות מהתיירים.

אי אפשר שלא להתאהב. הלב מתרחב ונחמץ גם יחד ואני כבר מתגעגעת להופ שבמאי תלד את ביתה השנייה, שתמשיך גם היא את מחזור החיים הקבוע של אנשי ההרים שבסאפה.
נאחל להופ לידה קלה ונפגש שוב.










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה