יום חמישי, 28 ביוני 2018

סיור במדינות הבלטיות, יוני 2018 - יורמלה

קשה להאמין איך כל היופי הזה נם את שנתו בחודשי החורף, כשהוא מכוסה שלג והמים קפואים.
עם בוא הקיץ מפשירה העיר יורמלה, הקרובה לריגה, מפשילה שרוולים, חושפת טפחיים ומתמכרת לשמש , למי הים הבלטי.
גן עדן אמיתי שנמצא אצלם במנות קטנות ומדודות ויקרות מפז.





יום רביעי, 27 ביוני 2018

סיור במדינות הבלטיות, יוני 2018 - וילנה

בוילנה פגשנו ברובע היהודי את הגאון מוילנה. כאן ממש בבית הזה הוא גר, טובל את רגליו במים קרים כדי לא להרדם ולבטל את זמן לימוד תורה.
הגאון מוילנה גאוות כל יהודי ליטא. כל אחד מהם בטוח שקורטוב ממנו השתקע גם בו.
בצד הבית, ממש בפינה, גר מוטקה הלץ המתלוצץ, שהעמיד את תורתו של הגאון במעט פרופורציה. מוטקה ידע להעלות חיוך אפילו על שפתיהם של הליטאים שהשתייכו למתנגדים חמורי הסבר. הוא פשוט הצחיק אותם בחוכמותיו והם לא יכלו עליו.
באותו רחוב צר נהנו ממעלליו נשות העיר העניות שמכרו בקור העז את מרכולתן וסודן עימן... תחת שלל החצאיות והסינר עם הכיסים המוכתמים עמד שרפרף קטן ומתחתיו פתיליה דולקת שחיממה להן בדיוק את מה שצריך לחמם, והעלתה חיוך תמידי על שפתיהן, עד שמוטקה חשב שהן שוחקות מהבדיחות והגאון היה בטוח כי הן סתם נשים כסילות, ורק הן ידעו על הפתיליות...
חכמה ליטאית המחברת פשט, רמז ודרש.



יום שלישי, 26 ביוני 2018

סיור במדינות הבלטיות - יוני 2018


ליטא, מדינה קטנטונת, משופעת בנהרות אגמים ויערות, פחות משלושה מיליון איש ומכילה קילומטרים רבים של היסטוריה יהודית.
עברנו את הגבול ונחתנו ישר על שרידי הפסלים של סטאלין, לנין, מרקס ואנגלס. כל אלה הביטו בנו במבט חמור סבר, ולרגע רעד קל עבר בנו שמא כל אלה יקומו עלינו לכלותנו. מעט מאחוריהם עמדה לה במלוא העוצמה אשת הקולחוז, במימדיה האדירים. אין ספק כי גם הקומוניסט האדוק ביותר, יקבל פיק ברכיים מאשת הקולחוז האדירה המנהלת את חייו.
כן פארק מוזר, לא ברור אם הם מצדיעים, מתרפקים על העבר, או משתמשים בו כאות אזהרה. מה שבטוח שהפסלים ניצבים שם ממש על הגבול בואך ליטא.



הדרכים צרות, מישוריות, רואים כמעט מאופק לאופק. ההסטוריה מורכבת מעט יותר. המדינה הקטנטונת הזו ידעה שנים של גדולה, מחובקת על ידי שכנתה הפולנית, שלטו השתיים על כל מזרח אירופה.
מה לעשות שיקטרינה הגדולה ניחנה ברוחב החזה אבל לא ברוחב לב, כך שבמאה ה 18 איבדה ליטא את עצמאותה לטובת האימפריה הרוסית. מאז, כל פעם שפוטין מתעטש הם נכנסים למקלטים ומקווים שהפסלים הדוממים מהתקופה הקומוניסטית, וגם אשת הקולחוז, יגנו עליהם. לא פשוט... פוטין אכן מתעטש לפעמים. בפעם האחרונה שזה קרה חצי האי קרים עף עם ההדף לאמא רוסיה.
רק אחרי מלחמת העולם הראשונה זכתה ליטא לעצמאות מחודשת, לדמוקרטיה קצרת ימים וב 1940 סטאלין נתקף תיאבון בריא ואכל את כולה לשובע. ואז הגרמנים ושוב הרוסים והמדינה הקטנטנה הזו מתרסקת כל כמה שנים על קיר אחת האימפריות.
כיום ליטא יפה, ירוקה, עצמאית ובראשה שולטת אשת ברזל כבר 9 שנים, אולי שרידיה של אשת הקולחוז הענקית שהושארה בגבול.
בתוך הקדמה, בחסות הדמוקרטיה יצאנו לחפש את עצמנו.
היכן אלפי בתי הכנסיות, בהן נהגו יהודי ליטא להתפלל? היכן האברכים בני הישיבות? ספרי ההלכה, תורת המוסר, תנועות הנוער הציוניות? הגמנסיות, השוק היהודי?
בין אבני המדרכת נמצאת ההיסטוריה של העם שלנו, פרקים שבלעדיהם לא נהיה שלמים, קטעי שירים וסיפורים, אגדות מקום וזכרנות.





יום ראשון, 27 במאי 2018

מוסקבה, 27 במאי 2018

קצת קולטורה.
נכנסנו לגלריית טרטייאקוף להשקות את הנפש, להרגע מקצבה של העיר, מכיפות הזהב הפרבוסלביות, מפסטיבלי הרחוב הבלתי נגמרים.
כאן בשקט הזה התפנינו לקצת קולטורה של סוף המאה ה 19 והמאה ה 20.
גלריית ציירים, ביניהם שאגאל, המופיע כאן בשלל צבעיו לתפארה.
דרך הצבעים העזים ניתן לחוש את עוצמתן של תהפוכות התקופה, את קו התפר שבין מלחמת העולם הראשונה לשנות העשרים העזות באירופה. את הבלבול, השאיפה ליצירת האוונגארד.
בין האולמות עטורי הציורים, בין המשמעויות, הטכניקות והכישרונות, נתקלנו בחבורה מיוחדת של כשרונות צעירים במיוחד, עושים קורס במוזיאון, מציירים ומדגמנים. מוסקבה מכינה את כשרונות העתיד, או שמא את היודעים להתבונן.
נפלא!
מאחורי כל ילד מבטיח עומדת כאן אם גאה מלאת מוטיבציה.
עם קורטוב של אמונה בעתיד ותקוה מחודשת מהדור הבא, חזרנו תוך כמה צעדים אל העבר הבטוח, אל שומרי הראש של ההיסטוריה הרוסית, אל אותם אלה שעדיין חיים, נושמים כאן ומכוונים את התנועה גם היום.
חזרנו אל המוטיבים הסובייטיים: אחידות, עוצמה, עבודה קשה וציות.
ובחדר האחורי עדיין מציירים הילדים תוך התבוננות וחופש המחשבה.
מה מחכה להם? מי יודע ...







יום חמישי, 24 במאי 2018

מוסקבה, 23 במאי 2018

מוסקבה עיר האקסטרים - הכל בענק, הכל בצבע, העוצמות ההיסטוריות, הכבישים הרחבים, בנייני הענק, צריחי הקרמלין, נהר מוסקבה המעוטר בשבע אחיות, כל אלה קיבלו את פנינו.
הנשימה נעצרת, קשה להכיל.
בתוך כל המונומנטים האדירים קומתו של האדם הפשוט מצטמצמת ומטשטשת.
ואכן זוהי רוסיה, המעצמה הגדולה בעולם בדרכה שלה.
שליטיה המגלומנים לא חסכו דבר, רק קיצצו מעט מקומתם של האנשים הפשוטים, שעדיין שרים שירי הלל למולדת.
מרגש לעמוד על אבני המדרכת של הכיכר האדומה, היכן שצעד לנין, היכן שסטאלין השיט את הטנקים במצעדי ניצחון והיכן שפוטין עומד כמנצח על במה ומתזמן את הקולות על גחמותיו שאין לדעתן מראש.
שומעים כאן את פעמי ההיסטוריה, וזאת על רקע מקדשי קניות עכשוויים, לילך שפורח גם כאן, ונהרות של תיירים שעינם לא שובעת את הטעמים, הריחות והמראות.
ברוכים הבאים למוסקבה, אומרת העיר לאורחיה, רק תזכרו... לראות ולא לגעת.







סנט פטרסבורג, 22 במאי 2018

בארמון מפואר, פסגת הברוק הרוסי, עם כוס שמפניה ורודה ביד, על שטיחים אדומים, הרגשנו גם אנחנו לרגע חלק ממשפחת הקיסר.
להקת הפולקלור עלתה על הבמה, ובאחת הפליגו מחשבותיי מארמון הקיסר אל בית סבי בעין חרוד, אל עצי הפרי שחיבקו את ביתו מכל עבר, אל קומתו הזקופה, הילוכו הבטוח ושפעת בלוריתו הלבנה.
מרוסיה הגיע עם רעיונות סוציאליסטיים מהפכניים, עם נחישות לבנות עולם חדש בארץ ישראל. סבי המהפכן טמן עמוק במגירות ליבו את שירת נופי הולדתו. הוא הגיע עם ליושינקה שלו, קלינקה, אט זורם הנחל ווניה, שבלעדיהם פשוט אי אפשר היה לעשות עלייה.
שירים אלו שרה לו אימו בטרם עצם עיניו, שירים אלו שר הוא לאבי לפני בוא החלום, ועכשיו מתנגנים הם כאן על הבמה, הזמרים מפליאים בקולותיהם הפטריוטים, ואני מתגעגעת לליושינקה של סבא שלי, לקתרוס... אלה היו פס הקול של ילדותי הישראלית כל כך, שדרך סבי התחברה לשפך הוולגה.
ארץ ישראל היפה ...


יום שני, 21 במאי 2018

סנט פטרסבורג, 20 למאי 2018

הבוקר קפצנו לבקר בביתו של פושקין. הסופר חלק לנו כבוד וחיכה לנו מחוץ לבית, עטור בתלתליו השחורים ובפרחי הלילך, המשווים למראהו נופך אומנותי ממש. בביתו הצנוע ספריה ענקית, ריהוט נזירי מזהב, וגם שתי מדריכות מקומיות המבכות ליד מיטתו המיותמת את הרצחו במהלך דו קרב על ידי מאהבה של אישתו היפיפיה. המשורר הלך לעולמו, אך שיריו נישאו ברוח, עלו לארץ, עברו גיור, והטקסטים שלהם רקמו את אהבתם של רבים מזוגות החלוצים בארץ.

מספרות עברנו לריקוד. במוזיאון להיסטוריה פוליטית פגשנו את דמותה של מתילדה קשישינסקי, פרימה בלרינה, מתניה מעט רחבים, קומתה ממוצעת, מה שנתן הרגשה נוחה לכולנו. שמלתה המקורית, המתנוססת על קולב, בוודאי הייתה חלק מהסיבה שניקולאי השני התאהב בה עד שורשי שערותיו. אהבה גדולה הייתה בין השניים, אך הפעם אפילו פושקין לא הציל אותם. בשל מעמדה הנמוך, הופרדו האוהבים בכוח, והשאר היסטוריה.

בבית הזה ממש פרצה המהפכה - לנין עלה למרפסת הקומה השנייה, לאותה מרפסת בה אמור היה ניקולאי השני לשיר סרנדה למתילדה, ושם זימר לנין את סרנדת המניפסט הקומוניסטי להמונים.
ושוב השאר היסטוריה. מצאנו בסופה את סטאלין מאחורי סורג ובריח.
האומנם?

בערב התנחמנו באהבתם הברבורית של אודט וזיגפריד והם לא הכזיבו.