עצרנו בכפר של אנטולי

הוא קיבל את פנינו בחליפת קרם, עניבה אדומה וחיוך רחב המעיד על לב עוד יותר רחב, לב שגר "בבית צר קטן וחמים, על הכירה אש...".

אנטולי מסתפק במועט ויש לו המון. לנו קשה לתפוס את זה, איך חיים 70 קילומטר ממוסקבה, מבשלים בתנור אבן, עליו גם מחממים מים, בדרך אגב הוא גם מחמם את הבית בחורף ובקיץ ולא חשוב מה המעלות..

בגינה הוא מגדל הכל בעצמו, את כל הירקות, הפירות, התבלינים. כל היום הוא עובד בגינה. אין עשב שוטה אחד.

את פרי עמלו מניח עבורנו על שולחן עץ צנוע... בגאוה נוגעת ללב... ושוב שר ומאושר..

אכלנו, שתינו ויצאנו לסיור במאה אחרת.

מתחת לרצפת העץ גילינו את מרתף הקומפוטים, ההחמצות, החמוצים, הריבות, המשקאות.. שם זה שומר על קרירות וטריות ומשרת את אנטולי, אשתו וביתו בימי החורף הקשים.

ירדנו בסולם כפופים, נחושים לצלם ומפחדים שהגב ייתפס. ואנטולי? בגיל 78 יורד בסולם אל מרתף ביתו, כפוף ובטוח קשה לו, אבל שם, בפינת המרתף מצאנו גם מים קדושים שהביא מכנסיית השילוש הקדוש.. אז מה צריך הבן אדם?

טיפ טיפה של מים וקצת מזל ואתה שר ומאושר.

בחוץ הכל פורח. אנטולי מקשט את ביתו בפרחי עץ, עבודות ציור והדבקה, חתיכות פלסטיק שצבע והדביק. שם בנה את חלקת האלוהים הקטנה שלו והוא שר ומאושר.

אולי הוא יודע איזה סוד שאנחנו עדיין לא גילינו...