שירת הלל

מוסקבה מיטיבה לתאר את הקורות אותה דרך שפע אנדרטאות, שכל אחת יותר מגלומנית מהשנייה.

היינו בעיצומה של מלחמת נפוליאון ברוסים בשנת 1812. הפטריוטיות חוגגת כאן ומטובלת במנות גדושות של נשק, חיילים, וודקה ואגו. המוזיאון הפנורמי לתיאור ניצחון הרוסים על נפוליאון מרשים ביותר. 
כשהגענו, בדרך חלפנו ליד שער הניצחון, מה שנקרא "פרוזדור לחג".
המשכנו עם הקרבות והניצחונות ישר למלחמת העולם השנייה. 
כמובן שנשאלות שאלות קשות בהקשר של השתתפות מדינות ברה"מ ברצח היהודים והשחרור הברוטלי של ברלין. האם שאלות מוסר גם הן פוליטיות? 

כל אנדרטה היא קודם כל שירת הלל לצבא הרוסי, לגנרלים, לניצחון על האויבים ולשחרור העם.

האנדרטאות מבכות את הנופלים ומעניקות אותות גבורה בצד דמעות האמהות המבכות את בניהם. כל אחת מרשימה יותר מהשנייה ועטופה בפארק ירוק משופע בגינות...

קשה שלא לחשוב על השחקנים הראשיים שמאחורי הקלעים.

על האכזריות שליוותה את "שחרור" מדינות מזרח אירופה מהכובש הנאצי, על "שחרור" ברלין, שהיה ברברי, כיאוטי, מלווה בביזה ואונס, על חלקה של אוכלוסיית ברה"מ ברצח היהודים, על שדידת ה"דמוקרטיות העממיות", על רצח נורא של 15.000 קצינים פולנים בקאטין והכחשתו במשך 50 שנה.

את השיח הזה נדמה לי מוסקבה עדיין לא פתחה. היא לא שם...

פגשתי במוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה נערים ונערות במדי צבא, כחלק ממחנה קיץ. זה היה מצמרר.

להלן התמונות...