יום ראשון, 17 ביולי 2016

הסיפור הלא יאומן

דוד זילבר נולד בשנת 1928 בורשה. בראשית המלחמה היה ילד בן 11. ילד שמאוד אהב לשחק כדורגל במגרש בשכונה. במסגרת משחקי הכדורגל למד להרביץ מכות לפולנים שהתגרו בו.
ב-15 בנובמבר 1940 הוקם גטו ורשה. המשפחה עברה לגטו והתגוררה ברחוב וליצוב מספר 12.
שתי בנותיו- חנה ורבקה מקיבוץ ניר דוד יצאו איתנו למסע, כשבכל יום מתווסף לנו עוד פרק בסיפור חייו של אביהן שזהו גם הסיפור שלהן. כילד קראו לאביהן לובוס (הפירוש בפולנית: שובב).

בני הדור השני מניר דוד על רקע הבית בווליצוב 12

הגענו לרחוב ווליצוב 12 ושם בחצרו של בית נוטה ליפול, שמרבית חדריו נטושים ומעט הדייריו שגרים שם עניים מאד, ישבנו כולנו לשמוע את סיפור חייו. סיפור על חושך ואור, על אנשים טובים וגיבורים, סיפור יוצא דופן בעת ההיא. דוד, נער בן 11 נהג לברוח מהגטו לשכונת מגוריו, שם אנשים טובים שהכיר קודם לכן נתנו לו מעט אוכל וביגוד כדי שיוכל להבריח חזרה לגטו למשפחתו. פעמים רבות עשה את הדרך הלוך וחזור. באחת האקציות נספו כל בני משפחתו. בזמן הזה דוד, המבריח הקטן של המשפחה, לא היה בגטו וכשחזר לא מצא אף אחד מהמשפחה. ילד קטן לבדו בעולם. דוד נשאר בצד הארי וחזר לשכונת מגוריו שם איש בעל משפחה בשם מייטק מלקובסקי נתן לו מסתור בעליית הגג. דוד נכנס ויצא מעליית הגג כדי להרוויח כמה גרושים לאוכל וכך מצא עצמו מוכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, כשמדי פעם הוא חוזר למשפחת מלקובסקי ומפעם לפעם מחליף עליית גג באחרת, כדי לתעתע במלשינים אפשריים.
באחד הערבים שלנו בורשה, נפגשנו עם אווה, ביתו של מייטק. אווה היא אישה יפה שסיפרה לנו את סיפור ההצלה מנקודת מבטה שלה. שנים שאביה לא דיבר... נודע לה על כך מקרוב משפחה ורק אז אביה שיתף אותה. הוא סיפר איך דוד הקטן בא והלך וחזר ויצא והם תמיד פתחו ביתם בפניו, כי כך צריך לעשות. זה ברור מאליו. אחיו של מייטק סידר לו תעודות מזוייפות עם השם הנדריק פולקובסקי. באחת מהשוטטויות שלו ברח לו משפט ביידיש וזה הסגיר אותו. הוא נתפס ונאסר, אך הצליח לשכנע את הסוהרים כי הוא פולני. לאחר שחרורו התגייס לארמיה לודובה, המחתרת הפולנית הסוציאליסטית. אווה סיפרה שיום אחד תפסו הגרמנים כמה פולנים מהשכונה כי משהו הלשין שאחד מהם מחביא יהודי. באופן מוזר הם החליטו שמייטק המציל הפולני הוא יהודי והעמידו אותו כדי לירות בו. שנייה לפני הירייה נפלו לו המכנסיים והוא ניצל... רגע לפני הירייה. אווה שצמחה עם סיפור ההצלה עובדת היום במוזיאון היהודי בורשה. יום אחד הגיע יהודי זקן ושאל אותה אם היא יהודייה. היא ענתה שלא. אז מה את עושה כאן? שאל. היא סיפרה לו את סיפור המשפחה והוא סיפר שקרה לו דבר דומה. עם השחרור הרוסים רצו לירות בו כפולני שמשתף פעולה וברגע האחרון מישהו משך לי את המכנסיים וזכיתי בחיי בגלל היותי יהודי.
 אווה, ביתו של מייטק, באמצע עם החולצה הורודה. מימינה רבקה ומשמאלה חנה- בנותיו של דוד זילבר

מעניין איך סיפורים מצטלבים. אווה הביאה איתה תמונות והיום הבנות נסעו לבית אביהן, ראו את עליית הגג בה התחבא ואת הבריכה השכונתית שנבנתה על מגרש הכדורגל. הן הגיעו ממש ברגע האחרון. בעוד חודשיים הורסים את בית משפחת מייטק ובונים בית דירות חדש.
משפחתו של מייטק על רקע הבית עם עליית הגג בה הוחבא דוד

אווה עם בנה הקטן, לצידה אביה- מייטק

בשנת 1993 הגיע דוד בפעם הראשונה לורשה לפגוש את מציליו. ההתרגשות הייתה עצומה. בסופו של דבר הם קיבלו אות חסידי אומות עולם ואף ביקרו בארץ. בסיור הבנות סגרו מעגל.

3 תגובות:

  1. סיפור נדיר ומיוחד במינו מכל בחינה שהיא. הפולנים שרצו לעזור פחדו מהשכנים הגזענים וממשתפי-הפעולה רודפי-הבצע. מתוכם - אלה שבכל זאת החליטו לעזור לא תמיד הצליחו להביא את כל ניצוליהם (ואת עצמם...) בשלום אל סוף התלאות. ובמקרה הזה העמיד המציל דור שני - אווה - שראוי לתהילת אבותיו, והניצול העמיד דור לתפארת- בנותיו, השומרות על הקשר, על הזיכרון ועל הענין המשותף. אכן סיפור נדיר בכל מובן.

    השבמחק
  2. יצחק צוקרמן מספר ב"שבע השנים ההן" על אלפי יהודים שהסתתרו בוורשה. וטוען שכל יהודי שהסתתר שכונה שלמה הסתירה אותו, וכך זה נראה גם בעדותה של אווה. לפי סיפרו של צוקרמן רובם של היהודים ששרדו נרצחו בזמן המרד הפולני בוורשה- אוגוסט 1944.

    השבמחק
  3. אשריכם שזכיתם בהורים כאלה,את דוד הכרתי באופן אישי ולמרות פער הגילאים נהגנו להתבדח ההומור היה הצד החזק שלו.אהבתי את האיש ולאחרונה פגשתי את רעיתו והתענינתי בשלומו.

    השבמחק