סיפור נדיר

את רונית רגב פגשתי השנה באחד הסרטים, אותם אני מעבירה באולם מזרע בליווי הרצאה מתווכת.

לא הכרנו קודם לכן. רונית ניגשה אלי וסיפרה לי בצניעות כי יש בידה מסמך מעניין ובעל ערך לזיכרון השואה. באותו ערב שלחה אליי את סיפור ההישרדות של אמא שלה, בתוספת ברכות ומילים משיחות מימים דרמטיים ורחוקים.

לאחר שביקשתי מרונית אישור לשתף אתכם בסיפורה, אני שמחה לחלוק אתכם סיפור מרגש שאין כמותו, כולל מכתבים מעולם שלעולם לא נוכל באמת לרדת לעומקו.

כשאמה של רונית עלתה לארץ מהולנד היא הביאה איתה חוברת עליה שמרה במגירתה. את החוברת הראתה לילדים אולי פעם אחת בחייה ולאחר שההורים נפטרו ונאספו חפציהם מדירתם בחיפה רונית מצאה את אותה החוברת במגירה.

מדובר בחוברת ציורים שצויירה על ידי נערה בת 20, שהייתה עם אמה במסתור, בכפר במזרח הולנד. למרות גילה, הציורים נראים כאילו צוירו על ידי ילדה צעירה.

החוברת הוכנה לכבוד יום הולדתה ה-20 שחל בינואר 1945.

מלבד אותה החוברת נמצא גם ציור/ ברכה שצייר וכתב בן דודה של אמה שהיה איתה במסתור. 

הבית בו הסתתרו

בשנת 2015 אמא של רונית נפטרה. בן הדוד שהיה צעיר ממנה ב11 שנים ובסיום המלחמה היגר ללונדון היה ערירי ונפטר גם הוא. הנערה שהכינה את החוברת בזמן שהותם במסתור היגרה לאחר המלחמה לארצות הברית וחיה את חייה בשיקגו. כיום היא בת 91, נשואה אך ללא ילדים ורונית שומרת על קשר טלפוני איתה. כשמצאה את חוברת הציורים שציירה היא שלחה לה תצלומים, אך היא כבר לא זכרה.

הציורים בחוברת מדברים בעד עצמם ומבטאים באופן יוצא דופן את החיים, התחושות והחלומות לעתיד טוב יותר.

כיום החוברת בת 70 +, שלמה, אבל שוליה מתפוררים וכך גם הציור ועל מנת לשמר את הזיכרון המופלא הזה, רונית ומשפחתה מעוניינים להעביר את החוברת למקום המתאים ביותר לצורך ההנצחה והזיכרון.

בנוסף לחוברת נמצא באותה מגירה סיפור חייה של אמה עד סוף המלחמה. הסיפור נכתב באנגלית ותורגם לעברית, ככל הנראה, כשהתבקשה למסור עדות.

 הסיפור עוזר להבין את הציורים בחוברת.

לחצו כאן לקריאת הסיפור

אותי הסיפור ריגש מאוד, אך התוספות אותן מצאה במגירת אמה לאחר שהלכה לעולמה הן פשוט בלתי נתפסות. האנשים לא שרדו, אך אהבתם שרדה וקולם נשמע לפתע לאחר 70 שנים. מיוחד, מופלא ומביא את הדמעות לעיניים. 

הסיפור של עדינה וייס

 אני מצרפת כאן את סיפורה האישי של אדלה וייס, אחת מילדות טהרן עליה אני כותבת ספר בימים אלו ממש.

זכור לי כי נולדתי סמוך לחג ראש השנה, השאלה איזו שנה? שנת 1931, לא אולי 1935, יכול להיות שנולדתי בשנת 1933? אני חוגגת בראשון לאוקטובר 1932, ככה החליט במזרע, אבי החדש ישראל להב ואני בהחלט מקבלת את זה.

בזכרונות ילדותי אני מפשפשת כמו באלבום שרבות מתמונותיו חסרות, מנסה לנחש, מה היה מונח במקום הריק. בראשון לספטמבר 1939 הייתי ילדה קטנה כנראה בת שש. ביום שפרצה המלחמה השתנו חיי, נקטעה ילדותי, קטעים רבים נמחקו מהזיכרון ועד היום אני מנסה להרכיב את הפאזל.

נולדתי בורשה לצ'שה וסלאבק פיימנט. משפחה אמידה. היינו שלושה ילדים. שמעון, שנפטר לפני המלחמה ורפאל אחי הקטן שנרצח במלחמה. בבעלותנו היה מפעל פרוות גדול, בית מרווח עם חצר גדולה, דבר לא חסר... ואני לבושה בשמלה ארוכה ואלגנטית רוקדת ואלס לצליל פסנתר הכנף שהיה בביתנו. הוריי היו חילוניים, דיברו פולנית, אך חגגו את החגים היהודיים. זכורים לי נרות השבת, נרות חג החנוכה, שולחן סדר הפסח... ובעיקר בית מכניס אורחים, שמח, הומה אדם. הייתה לי ילדות מאושרת. מעניין בנערותי לא הצלחתי להיזכר בפניהם של הורי, לא הייתה לי אף תמונה, היו לי מהם זיכרונות חמים, אך לא היו להם פנים....

ב – 1.9.39 התעוררתי לרעש מחריד של הפצצות, התעוררנו כולנו ורצנו לחפש מקלט, הרחוב היה מלא באנשים שניסו למצוא מחסה מההפצצות. המטוסים הגרמנים החשיכו את השמיים והפילו עלינו צעצועי ילדים ממולכדים בפצצות. אמא צעקה לי שלא אעז לגעת באף צעצוע. איזה רעש, צעקות מחרישות אוזניים... הגענו לבית של סבתא. למחרת בבוקר כשקמתי גיליתי כי יש לי קבוצה קטנה של שערות לבנות על הראש.

עד הקמת הגטו גרנו בצפיפות גדולה אצל סבתי. ב – 15.11.40 עברנו להתגורר בתוך גטו ורשה שממוקם היה ממש במרכז העיר. מעניין שאני לא זוכרת שהוריי היו מסומנים בסרט שרוול. אני בטוחה שסומנו, אך אולי לי כילדה זה לא נראה חריג במיוחד. 

החיים בגטו היו קשים מנשוא. פחד, צפיפות, חרדה גדולה. הרעב, המחלות והקור הנורא הביאו למותם של אלפים. זכור לי כי פעם אחת ראיתי בגטו גרמני עם כלב גדול. היות ובילדותי היה לי כלב לא פחדתי ממנו ניגשתי אליו בשקט בלי שהגרמני שם לב וגנבתי לו את העצם. כנראה שהייתי רעבה מאד. אבא החליט שעלינו לברוח מהגטו. בעזרתו של גוי, שלפני המלחמה עבד אצלנו במפעל הפרוות, הצלחנו באישון לילה להימלט. זכור לי השאל שחימם אותי בקור המקפיא שהיה בחוץ. פנינו לכיוון מזרח במטרה להגיע אל אזור הכיבוש הרוסי. למה אמא ורפאל הקטן לא באו איתנו? למה נשארו בגטו? כנראה לא אדע לעולם!

מסלול הבריחה היה רצוף בסכנות. בכל מקום שרצו גרמנים ומלשינים פולנים. זמן לא רב לאחר שיצאנו לדרך נתפסנו. הביאו אותנו למגרש גדול בו בערו מדורות,  היינו רק אני ואבא, אבא אמר לי – אנחנו לא נשארים פה! התחלנו לברוח, אבא אמר לי שהוא יעמוד ואני אזחל בשלג, כך יחשבו שאנחנו עמוד חשמל ואבן, אני זוכרת שזחלתי בזהירות עד שהתרחקנו מאזור שבו היו יריות, אבא הרכיב אותי על כתפיו ורצנו. הצלחנו בדרך לא דרך להגיע לעיר ביאליסטוק שתחת הכיבוש הרוסי, אבא אמר שכשהוא יוכל, הוא יביא את אמא ורפאל הקטן. יותר לא ראיתי אותם.

נתיב הבריחה הוביל אותנו לקולחוז באזור טשקנט, אבא עבד כחקלאי אצל אחד האיכרים ואני נשארתי בבית עם אישה זקנה שטיפלה בי. היה מחסור בכל. ומהר מאד חליתי כנראה בטיפוס. אני זוכרת שקיבלתי טיפול בבית חולים ואחר כך אבא העביר אותי לבית יתומים שהיה ממוקם במנזר קאתולי. מהר מאד למדתי רוסית, למדתי את כל התפילות והמנהגים הנוצריים. היום אני חושבת על כל המעברים שעשיתי בגיל כל כך קטן. על ילדה בת שש שאיבדה את אמא, את אחיה הקטן, ילדה שבלילה נמלטת בשלג כשמסביב יורים לכל עבר והיא זוחלת בשלג בחושך פשוט כי היא רוצה לחיות, והמעבר לפנימייה ולמנזר...  כל זה עבר עליי?

אני זוכרת שיום אחד אבא בא לבקר, הוא הביא ככר לחם, בצע אותה לשניים ונתן לי את החלק הקטן יותר, התרגזתי, רציתי את החלק הגדול, אבא הסביר לי שהוא צריך את החלק הגדול יותר כי הוא גדול יותר ממני וצריך יותר, אני התעקשתי והוא נתן לי את החלק הגדול, אני מצטערת על זה עד היום, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. עוד באותו יום הגיעו משאיות ולקחו אותנו (את הילדים היהודים) למסע, הילדים האחרים צעקו אחרינו בלעג "יהודים מסריחים נוסעים לפלשתינה". לא הרגשתי כלום, התלאות הפכו אותי לקשוחה. ישבנו במשאיות עם ברזנט, הייתי חולה באנגינה באותו היום, נסענו המון שעות, לא זוכרת לאן, אכלנו בשר של סוסים וחלב של נאקות, אחרי זמן רב מאוד הגענו לטהרן. את אבא לא ראיתי יותר.

בטהרן שיכנו אותנו באוהלים לפי קבוצות גיל. בכל בוקר נעמדנו למסדר, הנפנו את דגל ישראל ושרנו את השיר "אנו שרים ועולים". למדנו עברית, שירי ארץ ישראל ובשעות הפנויות התפלחנו לשוק המקומי לגנוב אוכל. יש לי זיכרונות טובים מטהרן, אך בתקופה הזו כבר הייתי מאד קשוחה, לא האמנתי לאף אחד וסמכתי רק על עצמי. ידעתי כבר שאני לבד בעולם, אך קיוויתי שלפחות עוד אשוב ואפגש עם אבא.

מטהרן יצאנו לכיוון קראצ'י שבהודו, מקראצ'י המשכנו באוניה לפורט סעיד. היינו מלאי כינים. רבים מאתנו היו חולים מאד, בעיקר בדלקות עיניים. עשינו קומפרסים עם שתן כי לא הייתה ברירה. באוניה ישנו על ערסלים כשאנחנו כל הזמן עם חליפות הצלה עלינו כשהקברניט מנסה לתמרן בין מוקשי הים הרבים שהיו בנתיב ההפלגה.

מפורט סעיד הגענו ברכבת לארץ. איזו התרגשות, איזו קבלת פנים...זרקו לנו תפוזים, מחאו לנו כפיים – כמה שמחה הייתה שם ואני רק חשבתי לעצמי – מה הם רוצים מאתנו? אני חושבת שכבר הייתי חסרת רגישות ואולי פשוט מאד עצובה.

נשלחנו לכפר חסידים, שם פגשתי את הנרייטה סאלד ודורה באדר, שעבדה כמטפלת. הייתי ילדה פרועה ואלימה, והנרייטה סאלד רצתה שאגיע למוסד מיוחד לילדים אלימים, אך דורה באדר התעקשה לקחת אותי תחת חסותה. כשראתה אותי מתפללת שהוריי יחזרו אמרה לי בפסקנות – הורייך כבר לא יחזרו!!!  אהבתי את דורה בכל ליבי. היא הייתה אישה נפלאה. רק בזכותה הגעתי עם עוד 24 ילדים אחרים לקיבוץ מזרע.

במזרע התחלתי לחיות מחדש. למדתי לדבר עברית, למדתי קרוא וכתוב וחשוב היה לי להשתלב בחברת הילדים. זה לא תמיד היה קל, הייתי בכל זאת שונה, אמנם היו עוד ילדים כמוני, אך היינו אחרים. למשל אני נהגתי להחביא מתחת למזרן השינה שלי לחם. בכל פעם שהילדים היו מגלים זאת הם היו לועגים לי. לא יכולתי לעצור את ההרגל הזה, כי מה יהיה אם מחר לא יהיה לי לחם לאכול? סיפרתי להם שבילדותי היינו משפחה עשירה ושהיה לי כלב גדול גדול, שהייתה לי בובה מדברת... הם צחקו, לא האמינו לי... לעיתים הגבתי באלימות, לעיתים שתקתי ועם חלוף הזמן כבר לא הייתי בטוחה אם יש ממש בזיכרונותיי ואולי אכן בדיתי את הדברים ממשאלות ליבי. אחרי שנים פגשתי בדרך מקרה את אחות אימי בארץ והיא נתנה לי תמונות וסיפרה לי על עצמי בתור ילדה, הפגישה איתה אימתה את זיכרונותיי. היא אפילו נתנה לי תמונה שלי עם הכלב . היא גם הביאה לי תמונה של אבא ואמא. החזירה לי את הפנים לזיכרונות המעורפלים.

במזרע אומצתי על ידי חיה וישראל להב. הייתי הילדה היחידה במזרע שאומצה חוקית.

ישראל וחיה היו לי הורים לכל דבר. הם פתחו את הלב, פרשו אליי ידיים ונתנו לי חיבוק ואהבה בהם אני נעזרת כל חיי. רבים מבני משפחתם נרצחו בשואה והייתה להם רגישות רבה אליי. אהבתי אותם, סמכתי עליהם, ידעתי שאני חשובה להם ושהם דואגים לי. בייני לבין אורה ואסתרקה היה שיוויון מלא. הרווחתי גם אחיות. פתאום הייתה לי משפחה.

אורה מספרת כי לפני שחיה להב נפטרה היא קראה לה וביקשה כי תדאג ותשגיח על עדינה.

חיה וישראל חיבקו אותי, נישקו אותי, נטעו בי ביטחון וציידו אותי בכלים מתאימים לחיים. לעולם לא אשכח את החיים שלי במזרע. אהבתי את הקיבוץ ואת המשפחה החדשה שלי. כאן התבגרתי, כאן חזר לי הביטחון, כאן קיבלתי במתנה משפחה, כאן חזרה אליי האמונה כי יש אנשים טובים בעולם. כאב האובדן יהיה נטוע בליבי לעד, אי אפשר להשתחרר מהימים האפלים ההם, מהטראומות, אך בצד זה, לעד אשא איתי את יופיו האנושי של המקום הזה שנתן לי הזדמנות שנייה לחיות את חיי.

כיום יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, אחד עשר נכדים ובקרוב מאוד יהיה לי נין.

אנו משפחה מאוד מלוכדת ומאד מקושרת.

מאושרת – כן, אבל מזרע זה מזרע!

הדרוזים והשואה

לפני כעשור פגשתי לראשונה את בותיינה מדליית אל כרמל, נוצרו קשרים מצויינים עם בעלה תמיר, ילדיה, משפחתה המורחבת והיא ואני נהיינו חברות טובות. בשבוע שעבר יצאתי עם "דורות זבולון" לבקר אותה. הקבוצה מנתה כ80 איש, ביניהם כ20 ניצולי שואה, חלקם בני הדור השני, חלקם חוו את השואה דרך עיניי הישוב היהודי וכולנו ישבנו מול אישה דרוזית צעירה המסבירה מדוע השואה חשובה גם לה. תמיד חשבתי שאני יודעת על הדרוזים, אך אחרי המפגשים איתם ועם אנשים מרכזיים במועצה המקומית ובמערכת החינוך הבנתי עד כמה אנחנו לא מכירים את שכנינו הלוחמים לצידנו, החיים בתוכנו ואלו שעוברים איתנו את השעות הקשות, השמחות, צולחים איתנו את הבעיות ושמחים עם ההצלחות. דרך בותיינה הצלחנו להכיר את כל אלו ולהבין שיש לנו שותפות גורל של ממש. במפגש עם בותיינה התוודענו לחברה הדרוזית המורכבת והמיוחדת החיה בתוכנו.

במפגש עם בותיינה היא סיפרה לנו שהחלל הראשון במבצע "עמוד ענן" היה בן דודה ועוד לפני כן נולד הרעיון המשותף לשניהם להביא את סיפור השואה לחברה הדרוזית. העובדה שהשואה נמצאת בלב הקונצנזוס הישראלי לא הייתה הסיבה העיקרית לכך, אלא בעיקר כי ניתן ללמוד מהשואה וחשוב להוציא מתקופה חשוכה זו את התובנות הנכונות. בעיניהם זו שליחות להכיר את הסיפור הטרגי של העם היהודי. להזדהות עם הכאב ולחנך מהמקום הנמוך הזה אליו הגיעה החברה האנושית לסובלנות, לאהבת האדם, לקבלת השונה, החריג ובעיקר לומר לא לשנאה, להסתה וגזענות.

את ההסברה הזו בותיינה בחרה לעשות דרך אומנות הציור. דרך הציור היא מבטאת את פחדיה, דאגותיה וחלומותיה לגבי המקום בו היא חיה ואוהבת. בותיינה מציירת מתוך עדויות וסיפורים שפגשה. עם הציורים האלו היא עוברת בכיתות בבתי ספר דרוזים ויוצרת דיונים הקשורים בדילמות מוסריות ובסט ערכי. ניתן לומר ללא ספק שבותיינה הכניסה לחברה הדרוזית את המודעות לנושא השואה. היא לא מפסיקה ללמוד על הנושא וכבר הספיקה להיפגש עם פוליטיקאים אומנים, קבוצות של הצבא, בני נוער ועם אנשים מבוגרים. 

בותיינה אישה מרתקת והיה מרגש מאוד לשמוע אותה, בחורה צעירה ואם לשלושה מדברת על הזיכרון. זו המציאות הישראלית במלוא עוצמתה.

לאחר ההרצאה של בותיינה ניגשנו למרכז משפחתי לגידול צמחי מרפא ומשם למסעדה מקומית שבה פוטה, אישה מיוחדת במינה, הכינה לנו אוכל טעים.

אשמח מאוד אם תשתפו את זה, כי כיף לשמוע על אנשים עם ערך מוסף ולקחת הפסקה קצרה משאר החדשות.

בסיום המפגש הקבוצה ביקשה ממני להוציא סיור משותף לפולין- יהודים ודרוזים ביחד. אני רוצה להודות לפוטה על האוכל הטעים, לבותיינה ותמיר על האירוח וההרצאה ולסמיח חלבי על ההרצאה המדהימה על הדרוזים בחיינו.

נתראה עם הקבוצה הבאה.

הנער מבלוק 66 בבוכנוואלד

בכל בוקר בטרם צאתי לעבודה אני חושבת לעצמי, איזה סיפור אנושי אפגוש היום. לעיתים נדמה לי שכבר שמעתי הכל... אך הסיפורים זורמים וזורמים, בעיקר מתלמידיי ומהמשתתפים בסיורים.

לפני כחודשיים פגשתי בבית נאגלר את נפתלי פירסט. נפתלי יליד סלובקיה. בתקופת המלחמה עבר שורה של מחנות ריכוז, ביניהם את אושוויץ-ברקנאו ובנובמבר 44 הגיע לבוכנוואלד.

איש גבוה, עם עיניים שוחקות, שפנה אליי ושיתף אותי בסיפורו האישי. נשביתי בקסמו, בכוחו ובאופטימיות הקורנים מתוכו, התיידדנו וביקשתי ממנו רשות לשתף בסרט ובסיפור חייו את תלמידיי ואחרים.

הוא מספר:

"...הוכנסנו לצריף ענק, מאוכלס באסירים שהיו בבוכנוולד לפנינו, אנשים מכל הארצות ובגילאים שונים. קיבלנו מקום בדרגש עליון, כלומר, בקומה הרביעית. הצריף עצמו היה אפל והתנאים בו היו קשים ביותר, חסרי תקווה. מצבנו הגופני היה כבר מאוד ירוד, אני הייתי כבר מאוד חלש וחולה. לשמואל אחי קפאו האצבעות ברגל. אוכל כמעט לא היה והגניבות בין האסירים היו בלתי .תולבסנ

לאחר תקופה מצאנו עצמנו, אחי ואני, בבלוק 66 אשר כונה "בלוק הילדים". הבלוק היה ממוקם בקצה המחנה ועליו השגיח איש מטעם הגרמנים ששמו היה קלינה..."

בכל פעם אני נדהמת מחדש מההשלכות של מלחמת העולם השנייה והשואה, מהדהוד הבלתי פוסק אל ימינו אנו, מהרלוונטיות של הימים ההם ליומיום העכשווי ובעיקר מכוחם של השורדים לקום מחדש, להחליט שהם בוחרים בחיים ולחיות אותם.

אני מזמינה אתכם לצפות בסרט יוצא דופן באיכותו, מרתק בתוכנו ונוגע ללב, הפורש בפנינו את חוסר הסיכוי אל מול הרוע, ומנגד את טוב הלב והאומץ שניצחו כנגד כל הסיכויים.

כיצד שרד? מי הושיט לו יד בתוך התופת? מהיכן שאב את הכוחות לבנות את עתידו?

סרט "הנער מבלוק 66 בבוכנוואלד" יוקרן ביום רביעי, ה-3.2.2016 בשעה 19:30 בקיבוץ מזרע. לסרט תוקדם הרצאה שלי בת חצי שעה על מציאות המוות של בוכנוואלד, אחר כך נצפה בסרט ולסיום נפתלי יענה על שאלות.

אין לפנינו עוד שנים רבות בהן נוכל לשמוע עדויות ממקור ראשון.

חובה לראות – לא להחמיץ.

הקרנה אחת בלבד

איך הכרתי את פרנצ'סקו לוטורו?

בקיץ האחרון הוצאתי יחד עם ד"ר אמנון שמושקוביץ שני סיורים לימודיים מרומא דרומה.

במהלך הסיור נפגשנו עם אנשים מקומיים, כל אחד מרתק בתחומו, שאפשרו לנו להתקרב ולהכיר את הפנים השונות של איטליה ואת הסיפור היהודי השזור בתולדותיה.

כך הכרנו את פרנצ'סקו לוטורו.

פרנצ'סקו, כיום בן 52, כבר בהיותו בן 15 הרגיש שהוא שונה, אחר. אולי הוא בכלל יהודי.

כששאלתי את פרנצ'סקו ממה זה נבע קשה היה לו לשים את האצבע על אירוע מיוחד שהוביל אותו להכרה הזו ואמר 'זה משהו שסיפרה לי הנשמה שלי'. פרצ'סקו הוסיף, שכששיתף את חברו במחשבותיו גילה שגם הוא חושד ששורשיו יהודיים. כך החלה להיווצר קבוצה קטנה של נערים הנמצאים בתהליך התבגרותם, החובקת סוד גדול.

את ההורים הם לא שיתפו.

משבגר פרנצ'סקו הוא גילה כי סב סבו אכן היה יהודי אדוק- היהודי האחרון במשפחה. בנו בחר להתנצר ומאז כולם גדלו והתחנכו כקאתולים.

פרנצ'סקו בחר לחזור לשורשיו, עבר גיור, נשא אישה שגם היא מצאצאי האנוסים.

מלבד סיפורו האישי הנוגע ללב, פרנצ'סקו הוא איש יוצא דופן בתחום עיסוקו.

פרנצ'סקו מוסיקולוג במקצועו שמשנת 1989 חוקר את המוסיקה שנוצרה, נכתבה והושרה במחנות הריכוז ובגטאות. 'המוסיקה היא חלון לנשמת האדם, יש בכוחה לאפשר לנו לחדור אל נבכי נפשם של אסירים שהתמודדו יומיום עם המוות', הוא אומר.

פרנצ'סקו הגיע לישראל לרגל יום השואה הבין לאומי על מנת לנצח על התזמורת הקאמרית בטקס החגיגי.

לראשונה, תנגן התזמורות יצירות עלומות שנכתבו במרתפים, בעליות הגג, על פיסות של נייר טואלט, ועל קרעי דפים בתקופת השואה. חלקן נקברו בחשאי ונמצאו לאחר המלחמה, הרוב ככל הנראה אבד וחלקם מעולם לא נכתבו, אלא רק נלמדו ושוננו על ידי הקורבנות שנשבעו שאם ישרדו, תשרוד גם היצירה שהיא יד זיכרון.

פרנצ'סקו נוסע בכל העולם ומחפש את היצירות האבודות. הוא אסף כבר אלפי קטעים ויחד איתם אלפי מסמכים וסיפורים אישיים. הוא היחיד בעולם שעורך מחקר בסדר גודל שכזה- מחקר חובק עולם.

כרגע עושים עליו סרט שיתורגם לשפות רבות ויצא לאקרנים באפריל הקרוב. הוא מרואיין ברשתות טלוויזיה ומרצה באוניברסיטאות שונות על ממצאיו כשהוא מלווה הכל בנגינה.

איש צנוע מיוחד.

השבוע נפגשנו אמנון ואני עם פרנצ'סקו. הפגישה הייתה מרתקת ושוחחנו במשך שעות על יהדות, על מוסיקה ועל עבודתו, בה הוא רואה שליחות.

בעוד שבועיים ניפגש באיטליה לרגל כנס שד"ר אמנון שמושקוביץ ואני בנינו. הכנס יעסוק בשואה וסולידריות וישתתפו בו נציגים ממחלקת החינוך והתקשורת בוותיקן, נציגים מהאוניברסיטאות, ראשי ערים ועוד. בכנס פרנצ'סקו יציג חלק ממצאיו .

בשנה הבאה שנינו מתכננים להרים ערב משותף בארץ בו ינגן פרנצ'סקו חלק מהיצירות ואני אספר את הסיפורים מאחוריהם. מבטיחה לשתף בהמשך.

בסיוריי בדרום אנחנו נפגשים עם צאצאי האנוסים ומעניין לראות איך כל אחד מהם תווה את דרכו המיוחדת לעולם היהודי...

אור בקצה המגף

עם שחרור דרום איטליה על ידי בעלות הברית, בעוד בצפון אירופה ובמזרחה רועמים התותחים ומאות אלפי יהודים מגורשים אל מחנות ההשמדה, נפגשו ראשוני הניצולים עם אנשי הבריגדה.

לראשונה פגשו אנשי הבריגדה היהודית את הסיפור האישי של הניצול, הבינו את היקף ההשמדה.

לראשונה פגש הניצול את החייל העברי שהביא עימו גם ד"ש מארץ ישראל.

עם כניעתה של גרמניה החלו לזרום אלפי שורדים לאיטליה ובתוך שלושה חודשים הגיע מספרם ל-15.000 וביניהם פרטיזנים, יוצאי תנועות נוער, יתומי מלחמה ומשוחררי מחנות המסתתרים במנזרים. לכל אחד מהם הסיפור האישי שלו.

על אדמת דרום איטליה קמו מחנות עקורים, שהפכו לתחנה מרכזית בדרך לארץ המובטחת. במחנות האלה החלו לבעור ניצוצות ראשונים של חיים, אהבה, הבראה ותקווה.

בעזרת אנשי הבריגדה, שליחי התנועות שהגיעו מהארץ והמוסד לעליה ב' ובעזרת נחישותם של השורדים להתחיל חיים חדשים קמו במחנות בתי ילדים, נוצרה תרבות, החלו ללמוד מקצועות נדרשים, התחתנו והביאו לעולם תינוקות חדשים – גרעין הנביטה של העם המתחדש.

מחנות עקורים אלה לא היו קמים ללא איטלקים טובים שפתחו את ביתם ושאפשרו את הכנסת האורחים בעיירותיהם.

השורדים עצמם אגרו שם כוחות ראשונים, החלו במקום ההוא על גדותיהם של חופי דרום איטליה בתהליך של שיקום, תוך שכולם נושאים עיניהם אל הים ושואלים: "מתי יגיע תורנו לעלות".

זהו סיפור אישי של כל אחד מהם, זהו סיפור של עם, זהו סיפור של תקופה מופלאה בתולדות הישוב היהודי בארץ

על כל אלה ועוד אספר לכם ביום שישי ה – 29.1 בשעה 10.00 בבוקר באולם מזרע.

שעת סיום משוערת: 12.00.

בתום הרצאה של שעה נצפה בסרט מעניין, מרגש המלמד משהו על עוצמה נחישות וטוב לב.

שם הסרט: האור בקצה המגף.

הבמאית: יעל קציר

הסרט באורך של כשעה.

מזמינה לשמוע ולראות!