יום נוסף ברומא, 5 במאי 2018

לקחנו אמנון ואני את גלוריה ופייטרו לסיור ברומא הלא שגרתית.

יצאנו לאסוף חוויות.

התחלנו את מסענו לאחר ארוחת צהריים טובה, המתמחה בין היתר בארטישוקים בכל הצורות. לפנינו נעמדו שני צעירים והרביצו אופרה של שירי אהבה, שהלב נמס. בכלל, בשבת רומא מאוהבת -  כלות וחתנים, מסיבות רווקות, בפונטנה די טרווי  מתמלאת המזרקה במטבעות, המבקשות חתנים לנערות שזרקו אותם למים, וממולנו הם עדיין מזמרים את האופרה. מיד השבעתי אותם שהם באים לשיר לקבוצה שלי...

אז יש למה לחכות...

אבל אי אפשר לחיות רק על אהבה. יצאנו לכיוון ויה דל קורסו. בדרך עצרנו בחנות בת חודשיים, שכשבנו אותה, גילו שמתחתיה אקוודוקט מים מהמאה הראשונה לפני הספירה. היום האקוודוקט מעטר את החנות מבפנים, ואתה עומד חסר נשימה גם ממה שיש לקנות בכל בו הענק הזה וגם מתפארת האימפריה הרומאית.

בהמשך מספרת לנו גלוריה על נערותה ברומא, ותוך כך אנחנו חולפים בלב ליבה של רומא של חיי היומיום.

לקראת ערב פנינו לרחוב מרגוטה, רחוב הגלריות בהן אתה רואה משוררים המקריאים משיריהם, ציירים המציגים את אומנותם, שחקנים וסופרים. בתוך כל היופי הזה אנשים באים להתעשר ולהחכים, והתפאורה הארכיאולוגית בת אלפי שנים ,המעטרת אותם, מעצימה לתפארת את נפלאות האדם. אומרים כי השמים הם הגבול... נכנסתי לכנסייה של האומנים, הסתכלתי למעלה, ואכן התקרה גבוהה, יש עוד לאן לשאוף...

רק שנדע לנצל את תבונת האדם לדברים ראויים, לשלום וסולידריות, אמרתי לעצמי כשאני יושבת עם הגב לפיאצו פופולו, בה הוצאו אנשים להורג על ידי הכנסיה. כל-כך רבים הם היו, שנדמה שאספו אותם לפי משקל ולא על פי מעשיהם. ובכל זאת חייבים להאמין באדם, להאמין בעתיד. כדי לחזק את הרוח חזרנו בערב שוב לפיאצה אספניה אל זוגות האוהבים וזמרי האופרה.

יום קסום בסימטאות רומא, מטובל בחומר, ברוח, בשאר רוח ונגיעות קולינריות. יש כאן כל מה שאנו זקוקים לו כדי להרגיש נפלא.

אמרנו: השמים הם הגבול!

לראות את נאפולי ולמות, 3 במאי 2018

אכן כך... נחתתי עם הרכבת המהירה מרומא היישר במרכז נאפולי וכמעט נדרסתי למוות מנהרות האנשים הדוהרים ימה וקדמה צפונה ונגבה. נחלצתי בקושי מנהרות האדם המשתלבים ללא פחד במכוניות הנוסעות בטירוף.

צאצאיו של אל קפונה שולטים בעיר ועושים סדר על פי מערכת הערכים שלהם. שומר נפשו יאחז בתרמילו חזק, את הדרכון מומלץ לשים בתחתונים וכסף כדאי שלא יהיה עליך בכלל.

עלינו לאאודי של סימון, השתלבנו בחוקי התנועה הפרועים, ובטיסה מאד מהירה יצאנו מהכרך אל עיר קטנה מהממת ביופייה בשם באקולי. מכאן הכל זרם בשקט, כמו מימיו הכחולים של הים הטיראני. גילינו אזור מרתק בסיפוריו, משגע ביופיו ומאד לא מתוייר.

בשייט בספינת זכוכית אתה מגלה את נפלאותיה של האימפריה הרומאית ששקעה. עיר שלמה מתחת למים. מעל המים שפע מפרצים, ספינות המשייטות בין האיים, המציעים מעיינות חמים טבעיים, שקט נפשי ואתרים מעניינים. המקום כולו יושב על הרי געש פעילים וריח הגופרית מורגש היטב. כאן אין צורך לחמם את המים. הם מגיעים חמים מבטן האדמה.

גם לסיפור היהודי יש כאן מקום של כבוד.

והשאר יחכה לשנה הבאה. במאי 2019 יצא סיור חציו לרומא וחציו למפרץ הגעשי של נאפולי וסביבותיה.

קסום!

פניה הנפלאות של רומא, 2 במאי 2018

בשנה הבאה אוציא סיור לרומא וסביבותיה. יצאתי לאסוף סיפורים ומצאתי אגדה חיה.

בשעת בוקר נפגשנו אמנון ואני עם דומניו, שמעיד על עצמו כי הוא מכיר את העיר המורכבת הזו כמו את כף ידו. בין איטלקית, אנגלית ועברית סיירנו ברגל וקילפנו שכבה אחר שכבה. בכל אחת מצאנו קיסר, מלך, דוצ'ה ועוד מגלומנים מקצועיים שהותירו את חותמם על העיר לדורות.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות התיישבנו לאכול בפיאצה סנט איגנציו ולא ידענו מה מחכה לנו. בעוד אנו משוחחים על צבעיה השונים של העיר, הצטרפו אלינו לורטה בעלת המסעדה והמלצר אנטוניו. השיחה קלחה, ותוך כדי כך רצה לורטה לקרוא לפאולה, שהייתה במשך שנים נשיאת הקהילה היהודית ומנהלת קומפלקס החינוך היהודי בעיר.

פאולה הגיעה. אשה בת 72, ומכאן ואילך אי אפשר היה להוציא מילה מהפה. בהתרגשות היא פתחה במונולוג, מלווה בהיבטים ארטיסטיים, תוך שהיא משתיקה כל מי שמנסה לעצור אותה. שמענו על משפחת בעלה, ההורים שנשלחו לאושוויץ, ארבעת הילדים וביניהם תינוק קטן, אותם הבריחו לארץ במהלך המלחמה. האם שרדה והחזירה את הילדים מאיטליה.

פאולה מדברת בקול רם, ומהשולחנות הצדדיים אנחנו זוכים לתגובות. כל תגובה מתקבלת בסלחנות. רק שלא יפריעו לה. היא ממשיכה ומסבירה על ההבדלים בין יהודי המערב ויהודי המזרח, ולעיתים נדמה כי מירי רגב היא בוגרת מערכת החינוך של פאולה. דומניקו מנסה לומר דבר מה, אך מושתק עוד לפני סוף המשפט. אמנון מתאמץ לעקוב אחר השטף ואני כותבת. מהצד נראה כאילו פתחנו הייד פארק איטלקי ואולי ועידה בין לאומית לפתרון סכסוכים.

פאולה מכירה את כולם, שולטת במערכות החברתיות של העיר ומעידה על עצמה שהיא לא מפחדת לומר מה היא חושבת. איזו אשה, כמה מעניין!

השיחה מהר מאד גולשת לאנטישמיות העכשווית. דומניקו מסביר לה שהוא איננו אנטישמי וגם לורטה לא, אך היא מסבירה להם את מקורות האנטישמיות ולמה הם בעצם כן. דומניקו מוחה מחאה חסרת סיכוי, אנטוניו מגיש לה קפה ומנסה לומר דבר מה הנבלע בשטף דיבורה.

היום היא עומדת בראש ארגון נשים יהודיות ברומא. מביטה לכולם בלבן של העיניים ואומרת ישירות הכל. נפנוף הידיים ועיניה הכחולות, כמו גם יופייה והידור לבושה, יוצרים כבוד כלפיה. כולנו מקשיבים וחושבים איך להשחיל מילה או שאלה מבלי לחטוף על הראש...

השמש התעייפה, נטתה לשקוע... ההייד פארק נסגר. פנינו לדרכנו, אחרי שהבטחנו כי עוד יומיים נפגש לצהריים. היא עוד לא אמרה הכל, הבטיחה לבוא ולספר לקבוצה שנביא.

ככה על הדרך באמצע היום, בין אוגוסטוס למוסוליני, פגשנו קיסרית נחרצת - את פאולה.

בשנה הבאה נצא לראות את רומא במלוא הדרה, משוויצה בעתיקותיה, בקיסריה ובגאונות הפטריוטית בה הצליחה לשמר היסטוריה בת אלפי שנים.

אתה פוסע על אבני רחוב מלפני 3000 שנה, עולה בגרם מדרגות מהמאה העשרים ומטפס על מגדל מימי הביניים, כשמשני צידך שפע חנויות המתכוננות כבר לאלף הבא.

איטליה - באקולי, מרץ 2018

באקולי, עיירה קטנטונת ליד נאפולי, מעוטרת בים כחול, משובץ בסירות קטנות העוגנות בנמל הגדול. על גדות המפרץ מהלכים זקני המקום.

לכאן, לוילה סקלרה, המונחת ממש על החוף, הגיעה דינה אקרמן- אדלשטיין, לאחר חודשים באושוויץ, צעדת המוות ומחנה עבודה בגרמניה.
היא הגיעה עם קבוצת נערים ונערות, יחד עם אחותה התאומה זהבה.
תארו לכם לאחר חודשים של סבל, הן מגיעות אל הנוף המשגע הזה, אל מיטה חמה, אל אוכל טוב ובעיקר אל החיבוק החם של תושבי המקום.
פגשנו כאן את סמואל גוארדה שיונה (שומר ציון). כשתהינו על השם, התברר שמקימי באקולי הם צאצאים לאנוסים ורואים עצמם כיהודים לשעבר, בניה של אנה, אמא של מריה. וסמואל אומר: "מה יותר יהודי מזה!".
כמו אז, גם עתה התקבלנו בחיבוק חם על ידי סמואל, נשיא האזור צ'ירו וצלם, שתקתק עלינו מכל הכיוונים. הרגשנו חשובים לפחות כמו הפליטים של אז... הסיפורים זרמו בקצב הגלים שמתנפצים אלי חוף. סמואל שולט בכל הסיפור הדרמטי של אז. ספור שבקלות אפשר לתרגם לסרט מתח, דרמטי, עם ניחוח רומנטי.
לכאן הגיעו הניצולים, למדו לדוג, נחו, אכלו, התרחצו בים, כשהם מתערבבים באוכלוסיה המקומית ומשתדלים שכמה שפחות ידעו על קיומם.
את הוילה הפקיעו ממשפחה פשיסטית. לכאן הגיעה עדה סירני לקבל את הניצולים בעצמה. בוילה החביאו נשק של ההגנה, בדרכו לארץ ישראל. פגשנו את הדוור שכבר מזמן שכח לספור את שנותיו, אך לא שכח את הימים הדרמטיים ההם בהם העביר בחשאי, מתחת לאף הצנזורה, מכתבים מההגנה לארץ וחזרה. מבצע סודי. לאות תודה קיבל סדור תפילה משלמה טל, איש ההגנה, אותו הוא שומר עד היום.
לכאן הגיעה דינה חסרת כוח כשהיא רכובה על גבו של ניצול אחר בשם יצחק ליבוביץ. מכאן יצאה הספינה עמירם שוחט, מתחת לאפם של הבריטים. לפתע האיר עליה זרקור. קצין בריטי עלה עליה, ירד ואמר, אין עליה אף אחד. אפשר שהיה יהודי?
שוטטנו יום שלם עם הסיפורים שאנשי המקום משמרים עבורנו כבר 70 שנה. ראינו את סליק הנשק, שבעברו היה כנסייה, התבוננו במעט התמונות האוטנטיות שנותרו. ראינו את המערות בהם נהגו להתבודד הזוגות שנוצרו בין הפליטים. על המערות הייתה תורנות. ארבע חתונות היו שם. המקומיים חרדו לספינות שיצאו ללב ים והן עמוסות לעייפה בפליטים עייפים מהעבר ומצפים לעתיד,
התרגשנו עם יוסי אקרמן, בנה של דינה. הודינו לאנשי המקום על שימור הזיכרון, על כל מה שלמדנו וקיבלנו.
את השאר אספר בעיתון החודשי שלי.

כנס איטליה - "מזוועות השואה לסולידריות בין העמים" - היום השלישי

היום השלישי של הכנס מתקיים בעיר ספנטולי, בחסות ראש העיר. בחור צעיר ובעיקר נמרץ. האולם מלא מפה לפה. ראש העיר ונציג האיחוד האירופאי מדברים על קונגרס שישפיע על כל האזור, יפתח כיוונים חדשים לקשר עם ישראל. במעמד חגיגי זה הם הודיעו על הגעתה של משלחת איטלקית אלינו, לביקור במוזיאון לוחמי הגטאות ולהכרת הארץ.

הבוקר יוסי אקרמן נתן הרצאה על מנהיגות, ענת לבנה, מנכ"לית לוחמי הגטאות, ספרה על המוזיאון המשלב בתוכו בין השאר מרכז חינוך להומניזם ודמוקרטיה. שתי ההרצאות השאירו רושם רב. היינו צריכים אותם במשרד ההסברה הישראלי...

מרשים לראות אולם מלא סטודנטים. ראשי המכון לחקר השואה, שנפתח עכשיו בטוסקנה, גם כאן. מדברים סובלנות, סולידריות, הומניזם ודמוקרטיה, כערכים אוניברסלים הנגזרים מסיפור השואה.

לעת ערב הגיעה להקת רקדני הפיציקטה, 40 רקדנים, יין, זיתים ושאר מטעמים, ואנחנו ארבעה צופים. גם שם, בין הצלילים והקצב, עוד דברו על מוזיאון לוחמי הגטאות ודמותו של משה רבנו כמודל למנהיגות.
על רקע המשבר עם פולין, כל הארוע הזה מחדד עוד יותר את השאלה היהודית היום באירופה. הם בהחלט מרגישים כנושאי שליחות בנושא הזה.

כנס איטליה - "מזוועות השואה לסולידריות בין העמים" - היום השני

בסיום היום השני של הכנס הולכת ומתגבשת תכנית להמשך. כל כך מרגש לראות כמה הם אוהבים את ישראל, כמה רוצים ללמוד עלינו, להבין את ההיסטוריה שלנו.

פגשנו הערב צייר בשם ג'לטי שקרא את היומן של אתי הילסום, בחורה צעירה, יהודיה מהולנד, שכותבת יומן בימי המלחמה, המסתיים ביום הרצחה. יומן נוגע ללב, מתורגם גם לעברית. את חוויותיה צייר על קיר ענק לאורך הרחוב וביקש מישהו שיהיה מוכן לכתוב מוסיקה. נולד פרוייקט מרגש במיוחד. בכל שנה עוד ועוד אנשים מתגייסים לפרוייקט.

ולסיום היום הזה - עמדנו בספינטולי, בשעת שקיעה, מצד אחד הים האדריאטי, מהעבר האחר הרי האפנינים. אי אפשר להכיל את יופיה של דרום איטליה. מטעי הזיתים, הכחול של המים, הבתים העתיקים שכל אחד נראה כמו ארמון, אבני המדרכת מתקופת רומא העתיקה. כל זה יוצר שילוב מושלם של היסטוריה ונוף, מטובל תמיד ביין וחום אנושי.

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה היוצאת בסוף אוגוסט, סיור ייחודי ממש.
נפגש.

כנס איטליה - "מזוועות השואה לסולידריות בין העמים"' , מרץ 2018

אני מנסה לשתף אתכם בחווייה המאוד מיוחדת שאנחנו עוברים כאן, ולא מוצאת את הזמן לארגן את המחשבות, להאיט את הדופק ולספר.

יצאתי הפעם עם אמנון שמושקוביץ, יוסי אקרמן, נשיא אלביט לשעבר וחבר הדירקטוריון בלוחמי הגטאות, ועם דר' ענת לבנה, מנכ"לית לוחמי הגטאות.
התקבלנו על ידי צוות שלם של אנשי חינוך, פוליטיקה, תרבות ועיתונאות ובראשם פרופסור מצוקי, צוות שחבר כדי להרים מרכז לימודי לחינוך לדמוקרטיה והומניזם, חינוך לסובלנות וסולידריות. השואה תהיה הנושא המרכזי במרכז זה, נושא שלימודו יוקדש לתובנות הנגזרות ממנה.

אנחנו כאן בכנס, באחד הארמונות המשגעים באסכולי, יושבים בבניין שלפני 600 שנה אכלס את מועצת העיר של הדורות הקודמים, ועכשיו כתליו שומעים על דמוקרטיה, סולידריות וכמה הכרחי שיתוף פעולה בין עמים ליצירת סולידריות ובניית שלום. פשוט מרגש!
פתחנו את היום עם שני דגלי המדינות, שני ההמנונים. לא יאומן, איך כאן באיטליה, יושבת צמרת האזור, אף אחד לא יהודי, ומבקשים מאיתנו לספר.
שיאו של היום הזה היה כאשר עלו בני נוער והקריאו שירים על השואה, שתרגמו עבורנו לאנגלית. השירים נכתבו על ידי המורה לפילוסופיה ביאנקה.
השואה מעניינת אותם, כארוע ממנו ניתן ללמוד.
אתמול הרצו כאן שני היסטוריונים על ארגון הבריחה, מחנות העקורים באיטליה וההעפלה. עמדו להם דמעות בעיניים, כשדברו על הנחישות של השורדים לחתור לחיים חדשים וכשדברו על כאב השחרור.