טיול נשים לויטנאם - הכפר קאט קאט

קאט קאט הכפר האקזוטי השוכן במפגש של שלושה יובלים המתאחדים למפלים הניתחים בעוצמה אל הנהר המתגלגל בינות שבילי הכפר. זרם המים היורדים מההרים עם המוזיקה המלווה אותו נותן תחושת גן עדן שנשכחה על אדמת הארץ הזאת.
בתוך המחזה האור קולי גרים המונגים, אנשי ההר, המוסיפים למקום צבע וצלילים של הברות ויטנאמיות בלתי נינתנות לפיענוח. בעוד אני יורדים במדרון התלול, מלוות אותנו הרוקמות, צובעות בדי האינדיגו, תופרות התיקים, השטיחים והבגדים המסורתיים.
היום הוא ראש השנה שלהם. הנשים עוטרות על ראשן את ה"תרבוש" הויטנאמי כמו גם את בגדן הלאומי.
אתה הולך בתוך פסטיבל אחד גדול. כשמסיתים את המבט נפגשים בפשטות, במינימליות ובעוני. את העצב הזה מחליפים צבעי הלבוש ושאון המים.
הקושי בהליכה לא מנע מאיתנו לרכוש את תוצרתן. התחלנו בצעיפים, כובעים ולבסוף נאלצנו לקנות תיקים...
האנשים מאירי פנים, אוהבי מגע, ואותנו התיירים הם רואים כקבוצה הפותחת להם חלון למערב. דליה הבינה זאת מיד ולכן לא דילגה על אף חנות ועל חלוקה צודקת של משאביה. אין מוכרת שלא זכתה ממנה להעשרת הקופה.

כששבעו עינינו מהצבעים ואיכות החזיר המתגלג מעל השיפוד, התחלנו לטפס לראש ההר. מדרגה, מדרגה. העפלנו בגבורה, מאיצות את הדופק, הגענו בשלום לזרועות הגברים שהמתינו לנו עם הסקוטרים. הסקוטר של חיה כבר חיכה בנשימה עצורה עד שראה את נערתו מעפילה אל הגמר. הסקוטר שלי הלביש לי את הקסדה תוך כדי נסיעה, וכך יצא שהולבשה לי על הפנים ושימשה לי כל הדרך כמסיכה המסננת זיהום. דליה הגיע עם הקסדה מונחת מאחורי הגב ככובע קש.

מקוה שנהנינו כולנו והחכמנו גם אנחנו מחכמת החיים של האנשים הפשוטים.

טיול נשים לויטנאם - הכפרים באזור סאפה

את הלילה האחרון בילינו תחת ענן ערפל כבד שמנע מאיתנו להתבונן בנוף ממרפסת החדר תוך כדי שינה.
בשעות הבוקר הביסה השמש את העננים, השתלטה על מזג האוויר וחיממה אותנו באהבה.
יצאנו בשני טרנזיטים שקיפצו על השביל המוביל לכפרים, קפיצות שמיידית הרסו את כל השרירים שרוככו על ידי המסג'. בקיצור, צריך לחזור שוב על המסג' והפעם להתרכז בגב התחתון בואך לישבן המוכה.

יצאנו לטיול רגלי כנסיכות v.i.p המלוות בעשרות נערות שהקיפו אותנו מכל עברינו, שומרות שמאומה לא יקרה לנו. השתוממנו מקבלת הפנים החמה והצפופה ובהדרגה התברר לנו שאנחנו מוקפות בלהקות שלמות של נשות הבלנק מונג, הרד דזאו, התאי, הקין ומה לא. המתבונן מהצד ראה חומה נשית ויאטנמיות ובתוכה מעגל נשותינו שלנו, כשאין שום סיכוי להשתחרר. כל אחת רצתה להבטיח שנקנה רק ממנה. אין ספק שהן אלופות בלוגיסטיקה. על אחת התלבשה שלישיית בנות, חסמה את שדה הראייה, מנעה כל תגובה אפשרית והציגה לראווה את מעשי ידיה לתפארה. מעניין, הן לא רבו ביניהן. אזורי השליטה היו ברורים להן ואנחנו לא יכולנו ללכת לאחור, לא לצעוד קדימה, ואם היינו מתיישבות, אפשר וסל המרכול העמוק שעל גבן היה נשפך עלינו, כמו גם הדונגים מהארנק. קריאות מצוקה החלו להשמע מכל עבר. חנה חששה לחייה, פנינה בכוחות על הצליחה להדוף שתי שלישיות, אך מיד נולדו להן ממלאות מקום. בהדרגה ראיתי מזווית העין את הארנק של מרימי נפתח כשביידיה כבר מונחים, תיקים, צמידים ומה לא. רשרוש הארנקים הלך וגבר ובמקביל החלטתי שהפעם אני לא נשברת, שכן במרפסת ביתי כבר ניצבת מכולה מלאה ביצירות הויאטנמיות ואני כבר מתכננת מכירה פומבית.
הבוסית שהייתה ממונה עליי, מי יודע אולי סדרן העבודה של הכפר משבץ אותן, המשיכה ללחוץ. למראה פנייה היפות, עיניה העצובות ועונייה הרב, נשברתי שוב. ניגשתי לפינה והקלתי עליה מעט מהסחורה העמוסה על גבה. גם אצלה התפזר הערפל ופינה מקומו לשמש.

כל היום הסתובבנו בין הכפרים, צמודות למשמר הראש המלכותי והנחוש, תוך שאנו לומדות את אורחות חייהן מלידה עד קבורה, מנסות לנחש את חלומותיהן, מבקרות בבתים, בבית הספר, בנול האריגה.
אכן עולם נסתר. אקזוטי. המון אמפטיה יש לי לבנות האלה שיומיום נלחמות באומץ בעוני המשווע לעזרה, נלחמות על עצמן, על ילדיהן, נלחמות בשדות האורז, בטיפול בילדים, הולכות ברגל יום יום עשרות קילומטרים בין הכפרים לפגוש תיירים, לגעת בחלל שמחוץ לכפר הקטן. הן מעולם לא יצאו מהכפר, לא ראו את עיר הבירה האנוי. את חוויות העולם הן שואבות מהתיירים.

אי אפשר שלא להתאהב. הלב מתרחב ונחמץ גם יחד ואני כבר מתגעגעת להופ שבמאי תלד את ביתה השנייה, שתמשיך גם היא את מחזור החיים הקבוע של אנשי ההרים שבסאפה.
נאחל להופ לידה קלה ונפגש שוב.

טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019 - סאפה

טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019 - סאפה

נפרדנו מהאנוי, נחדש את הרומן בעוד יומיים...
בדרכנו לסאפה ליווה אותנו פסיפס מרשים של שדות האורז המעוטרים בגבים הכפופים של נשות הכפר העומסות על ראשן את כובע הקש המפורסם והן רוכנות כשרגליהן עמוק במים ובבוץ ומטפחות את השתילים בחריצות ובהכנעה בבקשה שייתנו להם את פת הלחם הדרושה. נצמדנו מרותקות למראן המבצבץ תרתי משמע מעל השדה, מתפעלות וחומלות במקביל.
נשים גיבורות, חזקות ונחושות. מדי פעם ניתן להבחין בגבר שלוב ידיים העומד במרכז השדה ומתבונן בעזר שכנגד, והדבר טבעי בעיניו כמו ערפילי השמיים התלויים מעל. זה הסדר העולמי החדש אחרי נפילת הקומוניזם. זו הרפובליקה הדמוקרטית החדשה של ויטנאם, בה שולטת החברה הפטריאכלית ביד רמה.
מעניין לדעת משהו על החלומות הגנוזים של הנשים הללו והאם יש ביכולתן לפרוץ את מעגל הקסמים הסוגר אותן במנעול רב בריח.

כשעה לפני סאפה החל השביל להתעקל ולטפס כלפי מעלה ולקצר את המרווח בינינו לבין הערפל.
הדרך מסתובבת עם הראש והבטן. למזלי גברה החרדה מהתנגשות עם הרכבים ממול על הצורך בחלוקה חופשית ובלתי מבוקרת של פראמין. חלק מהבנות לחצו תמידית על בלם דמיוני בכוונה להאט את קצב הנסיעה, חלקנו הבטנו בתרסות התלולות והנהג צפר ללא הרף לבאים ממול.
הגענו בשלום לעיר התיירותית שהוקמה בראשית המאה על ידי הצרפתים, נחרבה על ידם, נכבשה על ידי הסינים ב 1979 ונבנתה מחדש בשנות התשעים של המאה ה 20.
העיר משופעת בתיירים, בחנויות מעילים, תיקים, צעיפים וחולצות. כמובן שלא קנינו דבר, רק מה שהיינו ממש ממש צריכות... עם תום הקניות התחלקנו לקבוצות עבודה - חלקנו המתין, בעוד אחרות נהנות ונאנחות ממסג' מפנק לכפות הרגליים, הראש והצוואר. 

מה שבטוח שבפעם הבאה כשנפתח שקית אורז וגרגרים סוררים יפלו לכיור, נאסוף אותם אחד, אחד ביודענו באיזה עמל ויגיעה הגיעו הגרגרים אלינו לשקית.

טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019

טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019


יצאנו לדרך... 
הדרך לויאטנם רצופה כוונות טובות, תורים ושדות תעופה. 
האנוי חיכתה לנו צבעונית וסואנת כתמיד.
לעת ערב המתינו לנו 18 גברברים צעירים ועוד ארבע נערות, כל אחד מהם חמוש בסקוטר, קסדה נוספת ומוכן לתור דה פרנס תרתי משמע. דהרנו כמו כולם ברחובות העיר הזו השוקקת חיים 24 שעות ביממה, מוארת גם בפינותיה האפלות. עברנו בחלקה הצרפתי, בכנסיית הנוטרדם, בגשר הארוך ובגשר הצרפתי שנבנה לפני יותר ממאה שנה, שבצידיו קולים שני צעירים ערמונים בתוך פח המשמש גם לחימום, בקיר הפסיפס הנמתח לאורך של קרוב לארבעה קילומטר וגם במוזלאום על שם הו צ'י מין ובבניין הפרלמנט. לצידינו דהרו עוד יותר מהר עוד חמישה מיליון סקוטרים. לעיתים משפחה שלמה על סקוטר אחד ולעיתים נערה צעירה צמודה לבחור שלה עטורה במיני ונעלי עקב גבוהים במיוחד. החלק הכי חשוב בסקוטר זו הצפצפה. כל הרחוב מצפצף, אלה הם צליליה של מלחמת ההשרדות על הכביש, שאר החלקים של הרכב היוקרתי הזה פחות חשובים. אין כאן עברייני תנועה, כי אין חוקים... פסי ההפרדה, מעברי החצייה, ושאר הסימונים, נעלמו בדיוק כמו המזוודות... כביש חלק למשעי ואם אין דין אין גם דיין. לעיתים תוך כדי נסיעה הם משוחחים בטלפון, מרגיעים את התינוק, או מקשקשים עם הסקוטר השכן. נראה כי הסקוטר יודע כיצד לגלוש במהירות בצמתים הסואנים והפרש הרוכב עליו רק צריך להתמסר.
הגענו בשלום חוץ ממיה שלנו שנחטפה בראשית הדרך על ידי ולנטינו שוחר תרבות היישר לבניין האופרה.
לילה טוב מויטנאם.

סיור במדינות הבלטיות, יוני 2018 - יורמלה

קשה להאמין איך כל היופי הזה נם את שנתו בחודשי החורף, כשהוא מכוסה שלג והמים קפואים.

עם בוא הקיץ מפשירה העיר יורמלה, הקרובה לריגה, מפשילה שרוולים, חושפת טפחיים ומתמכרת לשמש , למי הים הבלטי.
גן עדן אמיתי שנמצא אצלם במנות קטנות ומדודות ויקרות מפז.

סיור במדינות הבלטיות, יוני 2018 - וילנה

בוילנה פגשנו ברובע היהודי את הגאון מוילנה. כאן ממש בבית הזה הוא גר, טובל את רגליו במים קרים כדי לא להרדם ולבטל את זמן לימוד תורה.
הגאון מוילנה גאוות כל יהודי ליטא. כל אחד מהם בטוח שקורטוב ממנו השתקע גם בו.
בצד הבית, ממש בפינה, גר מוטקה הלץ המתלוצץ, שהעמיד את תורתו של הגאון במעט פרופורציה. מוטקה ידע להעלות חיוך אפילו על שפתיהם של הליטאים שהשתייכו למתנגדים חמורי הסבר. הוא פשוט הצחיק אותם בחוכמותיו והם לא יכלו עליו.
באותו רחוב צר נהנו ממעלליו נשות העיר העניות שמכרו בקור העז את מרכולתן וסודן עימן... תחת שלל החצאיות והסינר עם הכיסים המוכתמים עמד שרפרף קטן ומתחתיו פתיליה דולקת שחיממה להן בדיוק את מה שצריך לחמם, והעלתה חיוך תמידי על שפתיהן, עד שמוטקה חשב שהן שוחקות מהבדיחות והגאון היה בטוח כי הן סתם נשים כסילות, ורק הן ידעו על הפתיליות...
חכמה ליטאית המחברת פשט, רמז ודרש.

סיור במדינות הבלטיות - יוני 2018

ליטא, מדינה קטנטונת, משופעת בנהרות אגמים ויערות, פחות משלושה מיליון איש ומכילה קילומטרים רבים של היסטוריה יהודית.

עברנו את הגבול ונחתנו ישר על שרידי הפסלים של סטאלין, לנין, מרקס ואנגלס. כל אלה הביטו בנו במבט חמור סבר, ולרגע רעד קל עבר בנו שמא כל אלה יקומו עלינו לכלותנו. מעט מאחוריהם עמדה לה במלוא העוצמה אשת הקולחוז, במימדיה האדירים. אין ספק כי גם הקומוניסט האדוק ביותר, יקבל פיק ברכיים מאשת הקולחוז האדירה המנהלת את חייו.
כן פארק מוזר, לא ברור אם הם מצדיעים, מתרפקים על העבר, או משתמשים בו כאות אזהרה. מה שבטוח שהפסלים ניצבים שם ממש על הגבול בואך ליטא.

הדרכים צרות, מישוריות, רואים כמעט מאופק לאופק. ההסטוריה מורכבת מעט יותר. המדינה הקטנטונת הזו ידעה שנים של גדולה, מחובקת על ידי שכנתה הפולנית, שלטו השתיים על כל מזרח אירופה.

מה לעשות שיקטרינה הגדולה ניחנה ברוחב החזה אבל לא ברוחב לב, כך שבמאה ה 18 איבדה ליטא את עצמאותה לטובת האימפריה הרוסית. מאז, כל פעם שפוטין מתעטש הם נכנסים למקלטים ומקווים שהפסלים הדוממים מהתקופה הקומוניסטית, וגם אשת הקולחוז, יגנו עליהם. לא פשוט... פוטין אכן מתעטש לפעמים. בפעם האחרונה שזה קרה חצי האי קרים עף עם ההדף לאמא רוסיה.
רק אחרי מלחמת העולם הראשונה זכתה ליטא לעצמאות מחודשת, לדמוקרטיה קצרת ימים וב 1940 סטאלין נתקף תיאבון בריא ואכל את כולה לשובע. ואז הגרמנים ושוב הרוסים והמדינה הקטנטנה הזו מתרסקת כל כמה שנים על קיר אחת האימפריות.

כיום ליטא יפה, ירוקה, עצמאית ובראשה שולטת אשת ברזל כבר 9 שנים, אולי שרידיה של אשת הקולחוז הענקית שהושארה בגבול.
בתוך הקדמה, בחסות הדמוקרטיה יצאנו לחפש את עצמנו.
היכן אלפי בתי הכנסיות, בהן נהגו יהודי ליטא להתפלל? היכן האברכים בני הישיבות? ספרי ההלכה, תורת המוסר, תנועות הנוער הציוניות? הגמנסיות, השוק היהודי?
בין אבני המדרכת נמצאת ההיסטוריה של העם שלנו, פרקים שבלעדיהם לא נהיה שלמים, קטעי שירים וסיפורים, אגדות מקום וזכרנות.

מוסקבה, 27 במאי 2018

קצת קולטורה.

נכנסנו לגלריית טרטייאקוף להשקות את הנפש, להרגע מקצבה של העיר, מכיפות הזהב הפרבוסלביות, מפסטיבלי הרחוב הבלתי נגמרים.
כאן בשקט הזה התפנינו לקצת קולטורה של סוף המאה ה 19 והמאה ה 20.
גלריית ציירים, ביניהם שאגאל, המופיע כאן בשלל צבעיו לתפארה.
דרך הצבעים העזים ניתן לחוש את עוצמתן של תהפוכות התקופה, את קו התפר שבין מלחמת העולם הראשונה לשנות העשרים העזות באירופה. את הבלבול, השאיפה ליצירת האוונגארד.
בין האולמות עטורי הציורים, בין המשמעויות, הטכניקות והכישרונות, נתקלנו בחבורה מיוחדת של כשרונות צעירים במיוחד, עושים קורס במוזיאון, מציירים ומדגמנים. מוסקבה מכינה את כשרונות העתיד, או שמא את היודעים להתבונן.
נפלא!
מאחורי כל ילד מבטיח עומדת כאן אם גאה מלאת מוטיבציה.

עם קורטוב של אמונה בעתיד ותקוה מחודשת מהדור הבא, חזרנו תוך כמה צעדים אל העבר הבטוח, אל שומרי הראש של ההיסטוריה הרוסית, אל אותם אלה שעדיין חיים, נושמים כאן ומכוונים את התנועה גם היום.
חזרנו אל המוטיבים הסובייטיים: אחידות, עוצמה, עבודה קשה וציות.
ובחדר האחורי עדיין מציירים הילדים תוך התבוננות וחופש המחשבה.
מה מחכה להם? מי יודע ...

מוסקבה, 23 במאי 2018

מוסקבה עיר האקסטרים - הכל בענק, הכל בצבע, העוצמות ההיסטוריות, הכבישים הרחבים, בנייני הענק, צריחי הקרמלין, נהר מוסקבה המעוטר בשבע אחיות, כל אלה קיבלו את פנינו.

הנשימה נעצרת, קשה להכיל.

בתוך כל המונומנטים האדירים קומתו של האדם הפשוט מצטמצמת ומטשטשת.

ואכן זוהי רוסיה, המעצמה הגדולה בעולם בדרכה שלה.

שליטיה המגלומנים לא חסכו דבר, רק קיצצו מעט מקומתם של האנשים הפשוטים, שעדיין שרים שירי הלל למולדת.
מרגש לעמוד על אבני המדרכת של הכיכר האדומה, היכן שצעד לנין, היכן שסטאלין השיט את הטנקים במצעדי ניצחון והיכן שפוטין עומד כמנצח על במה ומתזמן את הקולות על גחמותיו שאין לדעתן מראש.

שומעים כאן את פעמי ההיסטוריה, וזאת על רקע מקדשי קניות עכשוויים, לילך שפורח גם כאן, ונהרות של תיירים שעינם לא שובעת את הטעמים, הריחות והמראות.

ברוכים הבאים למוסקבה, אומרת העיר לאורחיה, רק תזכרו... לראות ולא לגעת.

סנט פטרסבורג, 22 במאי 2018

בארמון מפואר, פסגת הברוק הרוסי, עם כוס שמפניה ורודה ביד, על שטיחים אדומים, הרגשנו גם אנחנו לרגע חלק ממשפחת הקיסר.

להקת הפולקלור עלתה על הבמה, ובאחת הפליגו מחשבותיי מארמון הקיסר אל בית סבי בעין חרוד, אל עצי הפרי שחיבקו את ביתו מכל עבר, אל קומתו הזקופה, הילוכו הבטוח ושפעת בלוריתו הלבנה.

מרוסיה הגיע עם רעיונות סוציאליסטיים מהפכניים, עם נחישות לבנות עולם חדש בארץ ישראל. סבי המהפכן טמן עמוק במגירות ליבו את שירת נופי הולדתו. הוא הגיע עם ליושינקה שלו, קלינקה, אט זורם הנחל ווניה, שבלעדיהם פשוט אי אפשר היה לעשות עלייה.

שירים אלו שרה לו אימו בטרם עצם עיניו, שירים אלו שר הוא לאבי לפני בוא החלום, ועכשיו מתנגנים הם כאן על הבמה, הזמרים מפליאים בקולותיהם הפטריוטים, ואני מתגעגעת לליושינקה של סבא שלי, לקתרוס... אלה היו פס הקול של ילדותי הישראלית כל כך, שדרך סבי התחברה לשפך הוולגה.
ארץ ישראל היפה ...

סנט פטרסבורג, 20 למאי 2018

הבוקר קפצנו לבקר בביתו של פושקין. הסופר חלק לנו כבוד וחיכה לנו מחוץ לבית, עטור בתלתליו השחורים ובפרחי הלילך, המשווים למראהו נופך אומנותי ממש. בביתו הצנוע ספריה ענקית, ריהוט נזירי מזהב, וגם שתי מדריכות מקומיות המבכות ליד מיטתו המיותמת את הרצחו במהלך דו קרב על ידי מאהבה של אישתו היפיפיה. המשורר הלך לעולמו, אך שיריו נישאו ברוח, עלו לארץ, עברו גיור, והטקסטים שלהם רקמו את אהבתם של רבים מזוגות החלוצים בארץ.

מספרות עברנו לריקוד. במוזיאון להיסטוריה פוליטית פגשנו את דמותה של מתילדה קשישינסקי, פרימה בלרינה, מתניה מעט רחבים, קומתה ממוצעת, מה שנתן הרגשה נוחה לכולנו. שמלתה המקורית, המתנוססת על קולב, בוודאי הייתה חלק מהסיבה שניקולאי השני התאהב בה עד שורשי שערותיו. אהבה גדולה הייתה בין השניים, אך הפעם אפילו פושקין לא הציל אותם. בשל מעמדה הנמוך, הופרדו האוהבים בכוח, והשאר היסטוריה.

בבית הזה ממש פרצה המהפכה - לנין עלה למרפסת הקומה השנייה, לאותה מרפסת בה אמור היה ניקולאי השני לשיר סרנדה למתילדה, ושם זימר לנין את סרנדת המניפסט הקומוניסטי להמונים.
ושוב השאר היסטוריה. מצאנו בסופה את סטאלין מאחורי סורג ובריח.
האומנם?

בערב התנחמנו באהבתם הברבורית של אודט וזיגפריד והם לא הכזיבו.