במסע האחרון לפולין, בחודש יוני, נסעו איתי
מיכה ושרה צופר. מיכה הביא איתו למסע מכתב נוגע ללב שבלתי אפשרי להישאר אדיש לו.
את המכתב הוא הקריא בבית הכנסת נוז'יק ובמהלך קריאתו נתקעו לו המילים ולנו זלגו
הדמעות.
את המכתב כתב דודו של מיכה, שלמה, לאחר
השחרור לאחותו (אימו של מיכה) שהייתה בארץ. במכתב שלמה מעביר את תחושותיו
ומחשבותיו לאחר השיחרור באופן מרגש ומטלטל. ניתן לראות איך בין השורות מנסה שלמה
להעביר מציאות בלתי נתפסת.
מצרפת את המכתב שתורגם לעברית על ידי
אנדראס בוליי, אשר תרגם בהתנדבות מתוך עניין רב. התרגום התבצע מתוך צילום המכתב
שהתקבל מסבתא אסתר. היא לא ידעה להגיד לו היכן המקור.
מכתב של שלמה לדרברגר לדור.
תאריך כתיבת המכתב 12.7.1945
לאסתי האהוב שלום!
אני לא יודע אם קיבלת את שני המכתבים שאני
כתבתי לך מקראקוב, או אם שמעת את ההודעות הרדיו. לפי הידיעות האחרונות ששמעתי, אני
מאמין שלא קיבלת אותם, לכן המכתב הזה שאני שולח היום בבוקר עם החייל הראשון
שפגשתי, יהיה עבורך בוודאי הפתעה שמחה, אבל יותר מכך גם הפתעה עצובה. השמחה שלך על
כך שאני עדיין בחיים תספג בעצב, שרק אני לבדי נשארתי בחיים. אבל לו היית מכירה את
המצב בפולין תחת השלטון הגרמני ( אני לא יודע עד כמה אתם שם, בישראל, בזמן המלחמה,
ידעתם על מצב היהודים בפולין.) לא היית מתפלאת על העובדה שההורים היקרים שלנו,
ורוזי היקרה ע"ה, הם לא בחיים אלא היית מתפלאת כיצד אני הצלחתי לשרוד. תארי
לעצמך שמתוך 3.5 מליון יהודים בפולין רק 50 – 60,000, דהיינו 1.5% - 2% שרדו את
הכיבוש הגרמני. עד היום לא מובן לי איך קרה שאני בין הנבחרים. זה הרצון הבלתי נתפס
והקשה של הגורל שהוא יותר חזק מאתנו ואנחנו צריכים לקבל אותו בהכנעה אם אנחנו רוצים
או לא רוצים. את יכולה להאמין לי אסתי היקרה, שאני נלחמתי כדי להציל את היקרים
לנו. עד הרגע האחרון אני הצלחתי לשמור אותנו יחד. אני, כי אבא היקר שלנו ע"ה,
אני מקווה שימחל לי [מוחל במקור] על כך, הוא היה חלש מידי, ישר מידי, דובר אמת מדי
בשביל תקופת הברזל שלתוכה הגורל הציב אותנו. הוא לא יכול ולא רצה ללכת בדרכים
מפותלות ועקומות בתקופה שללכת בדרך הישר משמעותה היא: מוות. הוא לא רצה לברוח או
להתחבא, גם כשמחלון ראו איך מוציאים אנשים חפים מפשע מתוך החדרים שלהם ומוציאים
אותם להורג ביריות. האופי האציל שלו התנגד לכל סוג של מסמכים מזוייפים, מתן שוחד
או קשר עם תנועת הפרטיזנים, דרכים שאפשרו סיכויי מסויים לקנות את החיים. הוא היה
פאסיבי נדיב תקופה שדרשה את הפעילות הכי נמרצת, וכך הבלתי נמנע היה צריך לקרות לו.
אני לא נסעתי איתם ביום הבלתי נשכח של ה -18 לספטמבר 1942 ( יומיים לפני יום
כיפור),זה אחד ממשחקי הגורל הללו, שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לקלוט בדיעבד. רק מי
שחווה פעם מצב כזה יכול לקבל מושג על כך את אווירת הפחד הכנוע, הפחד האיום מהמוות,
הגרמנים שמסתובבים בין היהודים, העמוסים ב 20 ק"ג של חבילות מעוררות רחמים.
יהודים שנוסעים "לעבודה, במחנות, ותוך כדי כך הגרמנים בוחרים 14 אנשים שישארו
כדי לסדר את מה מהגטו בצ'אבוב. זה טקס שלא מדברים בו מילה. מבט אחד מתוך עין
הרוצחים הקרים והשתלטניים תנועה קטנה ובכניעה הנבחר "המאושר" עובר לצד
שני. כדי להבין זאת צריך לעבור את החוויה ואת 8 החודשים הקודמים של רצח חופשי של
יהודים בהם כל גרמני שחפץ בכך יכל לירות בך ללא תראה. המוצא היחיד שלי אז, כדי
להשאר יחד, היה לנסוע איתם (למחנה) ואומנם זה מה שהתכוונתי לעשות ואני צעדתי לתחנת
הרכבת ושם הוכתי על ידי השוטרים (במכתב מחוקה מילה שהיתה כנראה "פולנים"
או "גרמנים") שליוו את הטרנספורט, את המשלוח, עד שאיבדתי את ההכרה. אבל
התוצאה נשארת, אני נשארתי וההורים מתו. הוקל בהרבה לו הייתי נוסע אז איתם כי
מבחינה נפשית אני סבלתי מכך נורא ואני סובל מכך עד היום.
אחותי האהובה, קשה לי לכתוב, ואני לא יודע אם
את מבינה אותי לגמרי, בנוסף הדברים כל כך כואבים לי שאני לא יכול להמשיך ולכתוב על
כך יותר. בהזדמנות אחרת אני אדווח לך בדיוק ובצורה כרונולוגית על האירועים מהיום
שבו נאלצנו להפסיק להתכתב. מספיק שהיום אני נמצא בידיים של החייל בדרך אליך. אני
מקווה שעוד מעט אני אוכל לספר לך הכל בעל פה, שאוכל לראות אותך אחרי 9 שנים, לחבק
אותך ולנשק אותך .שעוד מעט אני לא אהיה יותר בודד ולבד כמו אבן. די נניח לעבר, בין
כה וכה אי אפשר להחזיר אותו. על מצבי הגופני אני יכול לדווח לך שודה לאל אני מרגיש כעת יותר טוב. כשיצאתי מן המחבוא הייתי
חולה מאוד וחלש. לא פלא, 28 חודשים בחושך, לשכב או לשבת (אי אפשר היה לקום
ולעמוד). בלי מספיק אוכל, בל מים, על האדמה החשופה, קיץ וחורף בחוץ, בלי אפשרות
להחליף ולהתרחץ. תמיד בבהלה מהמוות, ובייסורים נפשיים איומים! אבל כאמור, תודה לאל
אני כבר די בסדר.
אבל עכשיו אליך אסתי היקרה. לצערי עדיין
אין לי כתובת קבועה כך שבינתיים אין לך אפשרות לשלוח לי מכתב. ואני כל כך סקרן לשמוע מה מצבכם? מה עושה
אוטו היקר ויהודית הקטנה? אני מבקש ממך לשלוח דרישת שלום למשפחה בלונדון ובארץ, ברגע
שיהיה לי מקום מנוחה( מקום מגורים). אני מצפה למכתב מפורט ממך על כל מה שעבר עלייך
ב – 5 שנים האחרונות, בינתיים שוב דרישת שלום חמה ונשיקות לך ולבעלך היקר ובתך
מאחיך האוהב שלמה.
נ.ב. את יכולה לכתוב לכתובת של החבר קרמר
אותו פגשתי פה באקראי ושמאוד עזר לי. הוא כבר יודע את הכתובת המעודכנת שלי.
סלו
נדפס לראשונה ביום שלישי 05 אוקטובר 1999.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה