קאט קאט הכפר האקזוטי השוכן במפגש של שלושה יובלים המתאחדים למפלים הניתחים בעוצמה אל הנהר המתגלגל בינות שבילי הכפר. זרם המים היורדים מההרים עם המוזיקה המלווה אותו נותן תחושת גן עדן שנשכחה על אדמת הארץ הזאת.
בתוך המחזה האור קולי גרים המונגים, אנשי ההר, המוסיפים למקום צבע וצלילים של הברות ויטנאמיות בלתי נינתנות לפיענוח. בעוד אני יורדים במדרון התלול, מלוות אותנו הרוקמות, צובעות בדי האינדיגו, תופרות התיקים, השטיחים והבגדים המסורתיים.
היום הוא ראש השנה שלהם. הנשים עוטרות על ראשן את ה"תרבוש" הויטנאמי כמו גם את בגדן הלאומי.
אתה הולך בתוך פסטיבל אחד גדול. כשמסיתים את המבט נפגשים בפשטות, במינימליות ובעוני. את העצב הזה מחליפים צבעי הלבוש ושאון המים.
הקושי בהליכה לא מנע מאיתנו לרכוש את תוצרתן. התחלנו בצעיפים, כובעים ולבסוף נאלצנו לקנות תיקים...
האנשים מאירי פנים, אוהבי מגע, ואותנו התיירים הם רואים כקבוצה הפותחת להם חלון למערב. דליה הבינה זאת מיד ולכן לא דילגה על אף חנות ועל חלוקה צודקת של משאביה. אין מוכרת שלא זכתה ממנה להעשרת הקופה.
כששבעו עינינו מהצבעים ואיכות החזיר המתגלג מעל השיפוד, התחלנו לטפס לראש ההר. מדרגה, מדרגה. העפלנו בגבורה, מאיצות את הדופק, הגענו בשלום לזרועות הגברים שהמתינו לנו עם הסקוטרים. הסקוטר של חיה כבר חיכה בנשימה עצורה עד שראה את נערתו מעפילה אל הגמר. הסקוטר שלי הלביש לי את הקסדה תוך כדי נסיעה, וכך יצא שהולבשה לי על הפנים ושימשה לי כל הדרך כמסיכה המסננת זיהום. דליה הגיע עם הקסדה מונחת מאחורי הגב ככובע קש.
מקוה שנהנינו כולנו והחכמנו גם אנחנו מחכמת החיים של האנשים הפשוטים.
את הלילה האחרון בילינו תחת ענן ערפל כבד שמנע מאיתנו להתבונן בנוף ממרפסת החדר תוך כדי שינה.
בשעות הבוקר הביסה השמש את העננים, השתלטה על מזג האוויר וחיממה אותנו באהבה.
יצאנו בשני טרנזיטים שקיפצו על השביל המוביל לכפרים, קפיצות שמיידית הרסו את כל השרירים שרוככו על ידי המסג'. בקיצור, צריך לחזור שוב על המסג' והפעם להתרכז בגב התחתון בואך לישבן המוכה.
יצאנו לטיול רגלי כנסיכות v.i.p המלוות בעשרות נערות שהקיפו אותנו מכל עברינו, שומרות שמאומה לא יקרה לנו. השתוממנו מקבלת הפנים החמה והצפופה ובהדרגה התברר לנו שאנחנו מוקפות בלהקות שלמות של נשות הבלנק מונג, הרד דזאו, התאי, הקין ומה לא. המתבונן מהצד ראה חומה נשית ויאטנמיות ובתוכה מעגל נשותינו שלנו, כשאין שום סיכוי להשתחרר. כל אחת רצתה להבטיח שנקנה רק ממנה. אין ספק שהן אלופות בלוגיסטיקה. על אחת התלבשה שלישיית בנות, חסמה את שדה הראייה, מנעה כל תגובה אפשרית והציגה לראווה את מעשי ידיה לתפארה. מעניין, הן לא רבו ביניהן. אזורי השליטה היו ברורים להן ואנחנו לא יכולנו ללכת לאחור, לא לצעוד קדימה, ואם היינו מתיישבות, אפשר וסל המרכול העמוק שעל גבן היה נשפך עלינו, כמו גם הדונגים מהארנק. קריאות מצוקה החלו להשמע מכל עבר. חנה חששה לחייה, פנינה בכוחות על הצליחה להדוף שתי שלישיות, אך מיד נולדו להן ממלאות מקום. בהדרגה ראיתי מזווית העין את הארנק של מרימי נפתח כשביידיה כבר מונחים, תיקים, צמידים ומה לא. רשרוש הארנקים הלך וגבר ובמקביל החלטתי שהפעם אני לא נשברת, שכן במרפסת ביתי כבר ניצבת מכולה מלאה ביצירות הויאטנמיות ואני כבר מתכננת מכירה פומבית.
הבוסית שהייתה ממונה עליי, מי יודע אולי סדרן העבודה של הכפר משבץ אותן, המשיכה ללחוץ. למראה פנייה היפות, עיניה העצובות ועונייה הרב, נשברתי שוב. ניגשתי לפינה והקלתי עליה מעט מהסחורה העמוסה על גבה. גם אצלה התפזר הערפל ופינה מקומו לשמש.
כל היום הסתובבנו בין הכפרים, צמודות למשמר הראש המלכותי והנחוש, תוך שאנו לומדות את אורחות חייהן מלידה עד קבורה, מנסות לנחש את חלומותיהן, מבקרות בבתים, בבית הספר, בנול האריגה.
אכן עולם נסתר. אקזוטי. המון אמפטיה יש לי לבנות האלה שיומיום נלחמות באומץ בעוני המשווע לעזרה, נלחמות על עצמן, על ילדיהן, נלחמות בשדות האורז, בטיפול בילדים, הולכות ברגל יום יום עשרות קילומטרים בין הכפרים לפגוש תיירים, לגעת בחלל שמחוץ לכפר הקטן. הן מעולם לא יצאו מהכפר, לא ראו את עיר הבירה האנוי. את חוויות העולם הן שואבות מהתיירים.
אי אפשר שלא להתאהב. הלב מתרחב ונחמץ גם יחד ואני כבר מתגעגעת להופ שבמאי תלד את ביתה השנייה, שתמשיך גם היא את מחזור החיים הקבוע של אנשי ההרים שבסאפה.
נאחל להופ לידה קלה ונפגש שוב.
טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019 - סאפה
נפרדנו מהאנוי, נחדש את הרומן בעוד יומיים...
בדרכנו לסאפה ליווה אותנו פסיפס מרשים של שדות האורז המעוטרים בגבים הכפופים של נשות הכפר העומסות על ראשן את כובע הקש המפורסם והן רוכנות כשרגליהן עמוק במים ובבוץ ומטפחות את השתילים בחריצות ובהכנעה בבקשה שייתנו להם את פת הלחם הדרושה. נצמדנו מרותקות למראן המבצבץ תרתי משמע מעל השדה, מתפעלות וחומלות במקביל.
נשים גיבורות, חזקות ונחושות. מדי פעם ניתן להבחין בגבר שלוב ידיים העומד במרכז השדה ומתבונן בעזר שכנגד, והדבר טבעי בעיניו כמו ערפילי השמיים התלויים מעל. זה הסדר העולמי החדש אחרי נפילת הקומוניזם. זו הרפובליקה הדמוקרטית החדשה של ויטנאם, בה שולטת החברה הפטריאכלית ביד רמה.
מעניין לדעת משהו על החלומות הגנוזים של הנשים הללו והאם יש ביכולתן לפרוץ את מעגל הקסמים הסוגר אותן במנעול רב בריח.
כשעה לפני סאפה החל השביל להתעקל ולטפס כלפי מעלה ולקצר את המרווח בינינו לבין הערפל.
הדרך מסתובבת עם הראש והבטן. למזלי גברה החרדה מהתנגשות עם הרכבים ממול על הצורך בחלוקה חופשית ובלתי מבוקרת של פראמין. חלק מהבנות לחצו תמידית על בלם דמיוני בכוונה להאט את קצב הנסיעה, חלקנו הבטנו בתרסות התלולות והנהג צפר ללא הרף לבאים ממול.
הגענו בשלום לעיר התיירותית שהוקמה בראשית המאה על ידי הצרפתים, נחרבה על ידם, נכבשה על ידי הסינים ב 1979 ונבנתה מחדש בשנות התשעים של המאה ה 20.
העיר משופעת בתיירים, בחנויות מעילים, תיקים, צעיפים וחולצות. כמובן שלא קנינו דבר, רק מה שהיינו ממש ממש צריכות... עם תום הקניות התחלקנו לקבוצות עבודה - חלקנו המתין, בעוד אחרות נהנות ונאנחות ממסג' מפנק לכפות הרגליים, הראש והצוואר.
מה שבטוח שבפעם הבאה כשנפתח שקית אורז וגרגרים סוררים יפלו לכיור, נאסוף אותם אחד, אחד ביודענו באיזה עמל ויגיעה הגיעו הגרגרים אלינו לשקית.
טיול נשים לויטנאם - פברואר 2019
יצאנו לדרך...
הדרך לויאטנם רצופה כוונות טובות, תורים ושדות תעופה.
האנוי חיכתה לנו צבעונית וסואנת כתמיד.
לעת ערב המתינו לנו 18 גברברים צעירים ועוד ארבע נערות, כל אחד מהם חמוש בסקוטר, קסדה נוספת ומוכן לתור דה פרנס תרתי משמע. דהרנו כמו כולם ברחובות העיר הזו השוקקת חיים 24 שעות ביממה, מוארת גם בפינותיה האפלות. עברנו בחלקה הצרפתי, בכנסיית הנוטרדם, בגשר הארוך ובגשר הצרפתי שנבנה לפני יותר ממאה שנה, שבצידיו קולים שני צעירים ערמונים בתוך פח המשמש גם לחימום, בקיר הפסיפס הנמתח לאורך של קרוב לארבעה קילומטר וגם במוזלאום על שם הו צ'י מין ובבניין הפרלמנט. לצידינו דהרו עוד יותר מהר עוד חמישה מיליון סקוטרים. לעיתים משפחה שלמה על סקוטר אחד ולעיתים נערה צעירה צמודה לבחור שלה עטורה במיני ונעלי עקב גבוהים במיוחד. החלק הכי חשוב בסקוטר זו הצפצפה. כל הרחוב מצפצף, אלה הם צליליה של מלחמת ההשרדות על הכביש, שאר החלקים של הרכב היוקרתי הזה פחות חשובים. אין כאן עברייני תנועה, כי אין חוקים... פסי ההפרדה, מעברי החצייה, ושאר הסימונים, נעלמו בדיוק כמו המזוודות... כביש חלק למשעי ואם אין דין אין גם דיין. לעיתים תוך כדי נסיעה הם משוחחים בטלפון, מרגיעים את התינוק, או מקשקשים עם הסקוטר השכן. נראה כי הסקוטר יודע כיצד לגלוש במהירות בצמתים הסואנים והפרש הרוכב עליו רק צריך להתמסר.
הגענו בשלום חוץ ממיה שלנו שנחטפה בראשית הדרך על ידי ולנטינו שוחר תרבות היישר לבניין האופרה.
לילה טוב מויטנאם.
