יום רביעי, 27 ביולי 2016

עצרנו בכפר של אנטולי

הוא קיבל את פנינו בחליפת קרם, עניבה אדומה וחיוך רחב המעיד על לב עוד יותר רחב, לב שגר "בבית צר קטן וחמים, על הכירה אש...".
אנטולי מסתפק במועט ויש לו המון. לנו קשה לתפוס את זה, איך חיים 70 קילומטר ממוסקבה, מבשלים בתנור אבן, עליו גם מחממים מים, בדרך אגב הוא גם מחמם את הבית בחורף ובקיץ ולא חשוב מה המעלות..
בגינה הוא מגדל הכל בעצמו, את כל הירקות, הפירות, התבלינים. כל היום הוא עובד בגינה. אין עשב שוטה אחד.
את פרי עמלו מניח עבורנו על שולחן עץ צנוע... בגאוה נוגעת ללב... ושוב שר ומאושר..
אכלנו, שתינו ויצאנו לסיור במאה אחרת.
מתחת לרצפת העץ גילינו את מרתף הקומפוטים, ההחמצות, החמוצים, הריבות, המשקאות.. שם זה שומר על קרירות וטריות ומשרת את אנטולי, אשתו וביתו בימי החורף הקשים.
ירדנו בסולם כפופים, נחושים לצלם ומפחדים שהגב ייתפס. ואנטולי? בגיל 78 יורד בסולם אל מרתף ביתו, כפוף ובטוח קשה לו, אבל שם, בפינת המרתף מצאנו גם מים קדושים שהביא מכנסיית השילוש הקדוש.. אז מה צריך הבן אדם?
טיפ טיפה של מים וקצת מזל ואתה שר ומאושר.
בחוץ הכל פורח. אנטולי מקשט את ביתו בפרחי עץ, עבודות ציור והדבקה, חתיכות פלסטיק שצבע והדביק. שם בנה את חלקת האלוהים הקטנה שלו והוא שר ומאושר.

אולי הוא יודע איזה סוד שאנחנו עדיין לא גילינו...

יום שני, 25 ביולי 2016

שירת הלל

מוסקבה מיטיבה לתאר את הקורות אותה דרך שפע אנדרטאות, שכל אחת יותר מגלומנית מהשנייה.
היינו בעיצומה של מלחמת נפוליאון ברוסים בשנת 1812. הפטריוטיות חוגגת כאן ומטובלת במנות גדושות של נשק, חיילים, וודקה ואגו. המוזיאון הפנורמי לתיאור ניצחון הרוסים על נפוליאון מרשים ביותר. 
כשהגענו, בדרך חלפנו ליד שער הניצחון, מה שנקרא "פרוזדור לחג".
המשכנו עם הקרבות והניצחונות ישר למלחמת העולם השנייה. 
כמובן שנשאלות שאלות קשות בהקשר של השתתפות מדינות ברה"מ ברצח היהודים והשחרור הברוטלי של ברלין. האם שאלות מוסר גם הן פוליטיות? 
כל אנדרטה היא קודם כל שירת הלל לצבא הרוסי, לגנרלים, לניצחון על האויבים ולשחרור העם.
האנדרטאות מבכות את הנופלים ומעניקות אותות גבורה בצד דמעות האמהות המבכות את בניהם. כל אחת מרשימה יותר מהשנייה ועטופה בפארק ירוק משופע בגינות...
קשה שלא לחשוב על השחקנים הראשיים שמאחורי הקלעים.
על האכזריות שליוותה את "שחרור" מדינות מזרח אירופה מהכובש הנאצי, על "שחרור" ברלין, שהיה ברברי, כיאוטי, מלווה בביזה ואונס, על חלקה של אוכלוסיית ברה"מ ברצח היהודים, על שדידת ה"דמוקרטיות העממיות", על רצח נורא של 15.000 קצינים פולנים בקאטין והכחשתו במשך 50 שנה.
את השיח הזה נדמה לי מוסקבה עדיין לא פתחה. היא לא שם...
פגשתי במוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה נערים ונערות במדי צבא, כחלק ממחנה קיץ. זה היה מצמרר.

להלן התמונות...


שמחת עניים

הגעתי למוסקבה לסיור הכנה, יחד עם אלונה איתה אדריך את הסיור ברוסיה. 
אלונה
לסיור ההכנה הגעתי עם המון עניין ומרץ כדי להכין סיור לימודי הכי טוב שאפשר.
כבר ביום הראשון הבנתי שהמקום הזה הוא חלק ממני.
התרבות הפרבוסלבית עם הנשים המכסות את ראשן בעת התפילה, ההפרדה בין נשים לגברים, כיסויי הראש של הגברים... ואין פסל ולא מסכה...
המוסיקה המתנגנת במילים רוסיות כשלכל ורסיה יש גם את הניגון הארץ ישראלי.
הגעתי לכאן עם אנשי העלייה הראשונה והשנייה, עם צלילי המנדולינה שניגן אבי זכרו לברכה בילדותי. עם תכול המטפחת, הו ונייה, לבלבו אגס וגם תפוח וקטיושה, זו ששרה ולא מתפוצצת.
הגעתי עם המפוחית של דוד אליעזר ושורשים רוסיים של סבא מנחם.
בילדותי כשנסענו כל המשפחה לבקר בעין חרוד התערבבו אצל אבי נופי העמק במנגינות רוסיות.
החולצות הלבנות הרקומות והשפמים של שנות החמישים- לא ברור אם זה צובט בלב בגלל נוסטלגיה, או כי בגרנו וזיכרונות הנעורים תמיד מעלים סוג של געגוע.
הכל כאן חוגג ביחד אצלי בלב. ילדות בקיבוץ, בית אבא, בית סבא, יחד עם הפוגרומים, חובבי ציון, דיקטטורה סטאלניסטית עם תמימותה של ההתיישבות העובדת שביכתה מרה את שמש העמים.
החיבורים מרתקים אותי, מאתגרים ונוגעים ללב.

לקינוח בערב פולקלור מרשים במיוחד, יוצא דופן, שכמוהו מעולם לא ראיתי, התמזגו ריקודי החסידים של שלום עליכם שם ורודנסקי בארץ, עם ריקודי העם הקוזקים ואפילו ריקודי העם שרקדתי כתיכוניסטית.

יום ראשון, 17 ביולי 2016

סיפורם המרתק והמפתיע של ד"ר יואב פינקלשטיין ואנה ביקונט

הגענו לעיירת הנופש מיקאוויקי הנחה לה במלא הדרה על גדות האגם, אחד מ-2000 האגמים האזוריים. הגענו בספינה הישר למלון, חוויה רטובה ומרעננת ביחס לחום יולי אוגוסט בארץ. לאחר קבלת פנים המלווה בכוס יין אדום נפגשנו עם סיפורה של העיתונאית והסופרת הפולניה אנה ביקונט, סיפור מרתק שהשתלב במארג מפתיע עם סיפורו המרגש של ד"ר יואב פינקלשטיין הנמצא איתנו במסע.
יואב מספר
יואב בן לשני הורים ניצולי שואה. הבית היה בית עצוב והשואה נוכחה שם בכל דקה ודקה. על דרך ההישרדות של אביו כמעט ולא ידע דבר. אביו מת כשיואב היה צעיר מדי בשביל לשאול, עבודות שורשים לא היו אז.
בשנת 2004 נפל לידיו ספר בתרגום לאנגלית בשם: "אנחנו מיאדוואבנה".
על כריכת הספר ראה לתדהמתו את תמונתה של חנהל'ה אחותו הקטנה של אביו וכך בדרך מקרה ניתן לו קצה חוט היכול להביא אותו לנבכי סיפורו של אביו מנחם פינקלשטיין.
את הספר כתבה אנה ביקונט ותמונתה מופיעה על הכריכה.

אנה היא עורכת ועיתונאית בכירה בעיתון הגדול ביותר בפולין.
במהלך המסע נפגשנו איתה לשמוע את שני הסיפורים גם יחד.
מימין לשמאל: יואב, אני, אנה ביקונט וסשה בת זוגו של יואב.

אנה ביקונט נולדה כפולניה. בהיותה בת 30 נפגשה בדרך מקרה עם בן דוד ובתמימות שאלה אותו לשלומו ומה הוא יודע על הסבא המשותף שלהם. בן הדוד אמר לה כי קראו לו הירש הורוביץ. אנה הבינה מיד כי זה שם יהודי וזה אומר שהיא יהודייה ואמא בודאי ניצולת שואה שנשארה לחיות בפולין והסתירה ממנה את יהדותה. אנה, שלא רצתה לצער את אמה, לא גילתה לה שהיא כבר יודעת על יהדותה. באותה עת נישאה אנה לבחור פולני ויצאה לירח דבש בפריז ומשם עשתה גיחה לארץ לחפש אם יש לה משפחה ואכן מצאה משפחה גדולה.
הימים היו ימי פולין הקומוניסטית ולכן לא יכלה להגיע ישירות מפולין.
כשחזרה צלצלה לאמה וסיפרה כי ירח הדבש היה נפלא. לאמה נודע ממשהו כי אנה גילתה את יהדותה וביקרה בארץ ומרוב פחד וכעס היא טרקה לה את הטלפון. הטראומה מימי המלחמה הייתה עדיין טרייה...
בשנת 2004 עזבה אנה את העיתון לשנה כדי לכתוב ספר על פרשת יאדוואבנה, בה ביולי 1941 שרפו למוות פולני יאדוואבנה 1600 יהודים באסם שבכפר.
אנה החלה לראיין אנשים ומכאן הגיעה גם לפרשה דומה בכיר סמוכה ליאדוובנה, בשם ראדז'ילוב.
עדות הובילה לעדות ולעוד ועוד סיפורים על אותו יולי עקוב מדם ועל הרצח שבוצע בידי הפולנים. כך הגיע לסיפור משפחתו של יואב ואף הקדישה פרק שלם לסיפור המשפחתי שלו.
היא אומרת: "הייתה לו סבתא גיבורה אמיתית שהלכה אחרי החלום..."
שתינו בצמא את דבריה והקשבנו בהתרגשות לסיפור המשפחתי שסיפר יואב בעקבות המפגש עם הספר ומאוחר יותר גם איתה.
סבו וסבתו של יואב גרו ברדז'ילוב. משפחה בעלת מעמד בינוני ולהם ארבעה ילדים.
מנחם, חנהל'ה יפה ושלוימה.
בבעלותם של חיה וישראל הייתה טחנת קמח וסה"כ החיים היו טובים.
ב 7.7.41 חרב עליהם עולמם, כאשר פולנים, שכנים ממש מאותה עיירה שרפו למוות 1500 מיהודי העיר.
משפחת פינקלשטיין הייתה המשפחה היחידה ששרדה את התופת. כמעט ארבע שנים הם ברחו ממקום למקום, הסתתרו בעליות גג, עברו מכפר לכפר ובכל פעם ניצלו בדרך נס. סיפור הישרדות יוצא דופן של זוג הורים, ארבעת ילדיהם ואמא גיבורה במיוחד.
הם עלו לארץ. כולם ביחד. הגשימו את החלום הציוני שהיה שם תמיד.
עם בואם לארץ שלוימה שהיה בן 16 אמר כי הוא בן 18, רק משום שחלם להתגייס לפלמ"ח כדי להגן על מולדת שכל כך רצה להגיע אליה. אימו התנגדה, אך הוא אמר כי כך חינכו אותו והתגייס לחטיבת הראל, גדוד הפורצים.
שלוימה נהרג בקרב על גבעת הראדאר ב 26.5.48 בהיותו בן 16 בלבד.
מהמוות הזה לא הצליחו להתאושש ואצל ישראל וחיה פינקלשטיין שהצליחו לשרוד עם ארבעת ילדיהם את השואה כבה האור.
גם אצלנו השומעים התלחלחו העיניים.
כל כך אכזריים יכולים להיות החיים. כל כך מבלבלים.
שלוימה הקטן קבור בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.
אנה ביקונט השלימה ליואב את פאזל הסיפור שלו ויואב נסע לרדז'ילוב לפקוד את הבית, את טחנת הקמח, להדליק נר ולסגור מעגל.

אנה מוסיפה: "היום בפולין האווירה כבר אחרת, יש נכונות להתמודד גם עם פרקים אפלים וקשים מהעבר, להציף אותם, לשוחח עליהם ולעשות חשבון נפש".
ואני חושבת לעצמי- חשבון הנפש חשוב, הדיאלוג עם עברם הכרחי בשביל העתיד, אך את הכאב הקורבנות ובני משפחותיהם שום דיאלוג לא ירפא. כל כך הרבה אבד לנו במלחמה ההיא ועוד הרבה איבדנו במלחמות ההמשך על קיומנו.
תודה ליואב ותודה לאנה ביקונט על ערב מרגש ומעורר מחשבה.


הסיפור הלא יאומן

דוד זילבר נולד בשנת 1928 בורשה. בראשית המלחמה היה ילד בן 11. ילד שמאוד אהב לשחק כדורגל במגרש בשכונה. במסגרת משחקי הכדורגל למד להרביץ מכות לפולנים שהתגרו בו.
ב-15 בנובמבר 1940 הוקם גטו ורשה. המשפחה עברה לגטו והתגוררה ברחוב וליצוב מספר 12.
שתי בנותיו- חנה ורבקה מקיבוץ ניר דוד יצאו איתנו למסע, כשבכל יום מתווסף לנו עוד פרק בסיפור חייו של אביהן שזהו גם הסיפור שלהן. כילד קראו לאביהן לובוס (הפירוש בפולנית: שובב).

בני הדור השני מניר דוד על רקע הבית בווליצוב 12

הגענו לרחוב ווליצוב 12 ושם בחצרו של בית נוטה ליפול, שמרבית חדריו נטושים ומעט הדייריו שגרים שם עניים מאד, ישבנו כולנו לשמוע את סיפור חייו. סיפור על חושך ואור, על אנשים טובים וגיבורים, סיפור יוצא דופן בעת ההיא. דוד, נער בן 11 נהג לברוח מהגטו לשכונת מגוריו, שם אנשים טובים שהכיר קודם לכן נתנו לו מעט אוכל וביגוד כדי שיוכל להבריח חזרה לגטו למשפחתו. פעמים רבות עשה את הדרך הלוך וחזור. באחת האקציות נספו כל בני משפחתו. בזמן הזה דוד, המבריח הקטן של המשפחה, לא היה בגטו וכשחזר לא מצא אף אחד מהמשפחה. ילד קטן לבדו בעולם. דוד נשאר בצד הארי וחזר לשכונת מגוריו שם איש בעל משפחה בשם מייטק מלקובסקי נתן לו מסתור בעליית הגג. דוד נכנס ויצא מעליית הגג כדי להרוויח כמה גרושים לאוכל וכך מצא עצמו מוכר סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, כשמדי פעם הוא חוזר למשפחת מלקובסקי ומפעם לפעם מחליף עליית גג באחרת, כדי לתעתע במלשינים אפשריים.
באחד הערבים שלנו בורשה, נפגשנו עם אווה, ביתו של מייטק. אווה היא אישה יפה שסיפרה לנו את סיפור ההצלה מנקודת מבטה שלה. שנים שאביה לא דיבר... נודע לה על כך מקרוב משפחה ורק אז אביה שיתף אותה. הוא סיפר איך דוד הקטן בא והלך וחזר ויצא והם תמיד פתחו ביתם בפניו, כי כך צריך לעשות. זה ברור מאליו. אחיו של מייטק סידר לו תעודות מזוייפות עם השם הנדריק פולקובסקי. באחת מהשוטטויות שלו ברח לו משפט ביידיש וזה הסגיר אותו. הוא נתפס ונאסר, אך הצליח לשכנע את הסוהרים כי הוא פולני. לאחר שחרורו התגייס לארמיה לודובה, המחתרת הפולנית הסוציאליסטית. אווה סיפרה שיום אחד תפסו הגרמנים כמה פולנים מהשכונה כי משהו הלשין שאחד מהם מחביא יהודי. באופן מוזר הם החליטו שמייטק המציל הפולני הוא יהודי והעמידו אותו כדי לירות בו. שנייה לפני הירייה נפלו לו המכנסיים והוא ניצל... רגע לפני הירייה. אווה שצמחה עם סיפור ההצלה עובדת היום במוזיאון היהודי בורשה. יום אחד הגיע יהודי זקן ושאל אותה אם היא יהודייה. היא ענתה שלא. אז מה את עושה כאן? שאל. היא סיפרה לו את סיפור המשפחה והוא סיפר שקרה לו דבר דומה. עם השחרור הרוסים רצו לירות בו כפולני שמשתף פעולה וברגע האחרון מישהו משך לי את המכנסיים וזכיתי בחיי בגלל היותי יהודי.
 אווה, ביתו של מייטק, באמצע עם החולצה הורודה. מימינה רבקה ומשמאלה חנה- בנותיו של דוד זילבר

מעניין איך סיפורים מצטלבים. אווה הביאה איתה תמונות והיום הבנות נסעו לבית אביהן, ראו את עליית הגג בה התחבא ואת הבריכה השכונתית שנבנתה על מגרש הכדורגל. הן הגיעו ממש ברגע האחרון. בעוד חודשיים הורסים את בית משפחת מייטק ובונים בית דירות חדש.
משפחתו של מייטק על רקע הבית עם עליית הגג בה הוחבא דוד

אווה עם בנה הקטן, לצידה אביה- מייטק

בשנת 1993 הגיע דוד בפעם הראשונה לורשה לפגוש את מציליו. ההתרגשות הייתה עצומה. בסופו של דבר הם קיבלו אות חסידי אומות עולם ואף ביקרו בארץ. בסיור הבנות סגרו מעגל.

יום שלישי, 12 ביולי 2016

מסע נוסף יצא לדרך

פעמים רבות שואלים אותי כמה פעמים הדרכתי מסעות לפולין ואיך אינני רוויה עדיין.
אינני סופרת... אך בוודאי עשרות פעמים הייתי כאן ובכל זאת זו תמיד פעם ראשונה.
בכל פעם אני נפגשת עם קבוצה חדשה, סיפורי ילדות מרתקים, ילדות בצל המלחמה, ילדי דור שני הבאים לגעת בעבר הוריהם ובילדותם כבני דור שני למלחמה... ועולים כאן הסיפורים על ההורים שלא דיברו ושלא זרקו אוכל. 
הסיפורים, השאלות, ההרהורים, הכאבים- כל אלה הופכים כל מסע לייחודי, לחדש עבורי.

הפסיפס האנושי מרתק אותי, אני למדה ממנו עוד ועוד מתרגשת איתם ביחד.
יש לי קבוצה שברובה הגדול הם בני דור שני ומתוכם חבורה מבני ניר דוד- כולם בני דור שני בני שעם בואם לקיבוץ נקראו מאז ועד עתה "ההשלמה". הם מעלים כאן זיכרונות, סיפורים ואנקדוטות, צוחקים ודומעים ומחדשים את היחד שלהם, שלו שורשים עמוקים.
דליה היא אחת מבני ניר דוד. אמא של דליה, שושנה פידל, נולדה בלודמיר. בזמן המלחמה הייתה בת 18. לאורך כל המלחמה נמלטה ממקום למקום ובסופו של דבר התגייסה לצבא האדום והגיעה להיות קצינת נ.מ.
בדרכי הבריחה הכירה את שלמה קולניצ'ניק והשניים חברו יחדיו.

את כל בני משפחתם איבדו בשואה ונותרו לבדם בעולם. דבר לא נותר מחייהם הקודמים. בדרכי הבריחה וההעפלה נולדו להם תאומים, בן ובת שלא שרדו. החיים החדשים עליהם חלמו שוב פגעו בהם בעוצמה אדירה. דליה ושלמה עלו באוניית המעפילים כ"ג יורדי הסירה, גורשו לקפריסין והגיעו לניר דוד שם נולדו עוד שני זוגות תאומים ובן.
כל השנים דליה מספרת שאמא ישנה על כרית מבית ההורים ודליה לא הבינה מה מיוחד בכרית הזאת; שהרי היא נראית ככל הכריות בבית.
כל המשפחה ידעה שזו הכרית למרות שאמא מעולם לא אמרה דבר. לעיתים חשבו שזו אולי אגדה.
כשאמא נפטרה הכרית עברה לבת אייה של דליה שנתבקשה בבית הספר לכתוב עבודה על חפץ.

משום מה הילדה החליטה לפרום את הכרית ואז, רק אז נתגלתה הכרית האמיתית. כרית בת למעלה משבעים שנה. קטנה עשויה מבד יוטה זכר למשפחה שלנה שנרצחה ונותרה רק הכרית לנחם את אמא באובדנה.