ממזרח לנו משתרע במלוא הדרו הים האדריאטי בצבעי כחול עמוק ומצד מערב נישאים הרי האפנינים.
אנשים פשוטים, חקלאים ברובם, שלפרנסתם מייצרים משמן הזית את כל מה שאפשר - שמפו, קרמים, ממרחים ומה לא.
בסן ניקנדרו פגשנו את לוצ'יה ליאונה. לוצ'יה, היא אחת מ 33 נשים ו 7 גברים החיים בכפר הקטן הזה כיהודים. בשנות ה 30 דונאטו מדוצ'יו, איש הכפר, גילה בחלומו את אלוהי היהודים, וקבוצת אנשי המקום נשבתה ברעיונותיו. הם גיירו את עצמם ובשנת 48' רובם הגדול עלה לארץ.
נשות הכפר המשיכו בחייהן כיהודיות, וזאת למרות שרובן נשואות לקאתולים.
לב רחב יש ללוצ'יה שמהבוקר התכוננה לבואנו, אפתה ורקחה ממעשה ידיה עוגות לתפארה במראה ובטעם.
נפגשנו בבית הכנסת הקטן והאינטימי, אפילו מניין אין בו, אבל יש אנשים חמימים, מאמינים, שהחליטו להיות יהודים. את יהדותם הם מנווטים בהתאם לתנאי המקום ולחברה בה הם חיים.
ושוב נוסעים לאורך החוף ונכנסים בשביליה הצרים של העיר טראני.
כאן באנו לקלף שכבות רבות של שנים כדי לגלות בתי כנסת, שהפכו לכנסיות, מצבות יהודיות שנעקרו ושובצו בקירות הבתים. יחד עם אנדריאה מוזלי, מצאצאי האנוסים, פסענו בשביליה העתיקים של העיר, ברחובות הצרים צרים, בהם גרו יהודים. רחובות שלמים מלאים ביהודים.
ואז בא הגרוש הגדול של המאה ה 16. התרוקנה טראני מיהודיה. הפעם לתמיד. הרחובות היום ריקים, שותקים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה